0
| אין לי אותך. לא בבוקר הזה ולא בערב שכבר הספיק להיגמר. ולגמור. אין לי. אותך. ואולי אם היה לי. מעט מין. השקט בנוכחותך. היית נשאר עוד קצת. ובכל זאת ועם כל מילותיי. מיהרתי. אני. מונה. ושלחתי את מילותיי שביקשו לאט ועשיתי מהר. ונגעתי. מהר. והפשטתי אותך. ואולי בכלל העדפת להישאר עטוף. להוריד בזמן אחר. את השריון. הזכרת לי את המילים שהביאו אותך. ושוב טעיתי. והתרגשתי בבואך. והמשכתי מהר. באחרים טעיתי ועשיתי לאט. חשבתי שהם אתה, אז התרגשתי. ומשהבנתי שלא, מתתי. שוב ושוב. עד לנצח שהבאת אתה. האחרים שלי. האחרות שלך. אלו שהיו שותפים לכאב. לא ימותו לעולם. טרם הגעת וכבר יש בי קנאה. במשהו שלעולם לא אהיה. ובקושי מושג יש לי. בך. ובהן. אני מרגישה את האהבה האינסופית בך וזה מרגיז אותי . שאתה כמוני. וגאוותי מאיצה בי לסור הצידה. ומי יודע אולי אינני עוד בדרך שחשבתי שאני. אלייך. ואפילו אם חשבתי ש-קינאה זו יהירות נוראית. ואיתך. כמה רגש כבר התחלתי. ואין לי. עוד מהשמחה שהייתה בבואך. נזכרת איך ניקיתי את פנייך. ביום ההוא כשהכרנו. הזכרת את המילה רחמים, אני לא הבנתי שפעלתי כדי להסיר אותך מכל מה שלא היה אני. ביהירותי. אהבתי אלייך איננה אומרת. אהבתי היא שתקתי שתמשיך גם כשלא תהיה. כמעט כמו עכשיו. עוררת את ליבי לכתוב, ולכן ליבי יואהב אותך. בין אם אלו מילים של אש או מים. ואולי כבר. ואולי בהמשך. נבחר ביחד. זמני שניצור בו. רגש. ואולי נזכה גם באהבה. ונרגיש משהו. בלב המרופט אך נקי שלנו. ויהיה לי הרבה. ממני. הרבה ממך. גם אם אין לי. אותך |