כותרות TheMarker >
    ';
    0

    מעמד הפועלים החדש

    39 תגובות   יום רביעי, 13/2/13, 13:27

    את מבינה, אנחנו – האמנים, הסופרים והמוזיקאים, אנחנו מעמד הפועלים החדש. הפרולטריון שלכם. נחמד לכם להאזין למוזיקה שלנו ברדיו כשאתם יושבים בפקקים או במסעדות, ככה ברקע, וכשאתם עושים ספונג'ה בבית או מסדרים את הארון. לפעמים תתלבשו במיטב מחלצותיכם, תרכשו כרטיס ותצאו למופע או לקונצרט. אתם מתמוגגים מיצירות האמנות שלנו. זה כל כך תרבותי לאהוב אמנות. אתם גם נראים הרבה יותר טוב כשאתם מגיעים לפרמיירות הנכונות, מאזינים למוסיקה הנכונה, מבקרים בתערוכות. ואתם מפיקים הנאה ועניין מהספרים שאנחנו כותבים. ארבע במאה. במחיר כזה, כבר לא צריך מנוי בספרייה.

     

    לפעמים מתבלט בינינו עמוס עוז חדש שמצליח לטפס אל ראש רשימת רבי המכר ולהיות מתורגם לחמש-עשרה שפות. והשאר? הם חיים בדוחק, לעתים מתחזקים את אמנותם באמצעות מלאכות מזדמנות, מתן שיעורים פרטיים, העברת סדנאות, או משרה מלאה מסודרת. לא פעם הם נשחקים בעול הפרנסה וליחם נס מחוסר מימוש ותרגול.

     

    למה בכל זאת אנחנו עושים את זה? שאלה טובה. הרי נהיר וידוע לנו כי הסיכוי שנזכה לתגמול הולם עבור שעות ולעתים שנים של יצירה, נמוך. ובכל זאת אנחנו ממשיכים לכתוב וליצור. פשוט משום שאיננו יכולים אחרת. הדחף להתבטא וליצור משעבד אותנו להמשיך ולהנעים את זמנכם, ללא תמורה של ממש.

     

    ואולי זה לא מדויק.

     

    התמורה שאנו זוכים לה אולי אינה מתבטאת בשלמונים, אך היא לא תסולא בפז. היצירה על נפתוליה ולבטיה, מאתגרת, לעתים מקשה, אך היא מתדלקת אותנו ומפיחה בנו חיים. והסיפוק האדיר שממלא אותנו כאשר אנו ממששים את הספר החדש שיצא זה עתה ממכבש הדפוס ומגישים אותו ליקרים לנו, אין לו תחליף. אם בנוסף לאלה נזכה להערכה ולהכרה, נדע שהשפענו על אדם זר, אפילו רק אחד, או עינגנו אישה מרוחקת שמצאה לנכון להודות לנו, או יגונב לאוזננו שנער מאוהב ציטט משפט שלנו באוזני אהובתו, נהיה מאושרים עד בלי די ומוכנים להתייצב על קו הזינוק של היצירה הבאה.   

     

     

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (39)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/10/14 08:30:
      אהבתי את הצילום בהקשר הכתוב...לפרוץ ולחצוב דרך כנגד כל הסיכויים ולפרוח כדי להראות ולתת משמעות למהות קיומו של יוצר באשר הוא ...
        29/4/13 09:31:
      נכון ומדויק עד כאב, הגמול האמיתי של האמן, עליו מרבה לדבר וודי אלן, הוא חיי הנצח של יצירתו. בתור עם הספר, העם הראשון שהעלה את תולדות הדברים על כתב, אנחנו אמורים להבין משהו בעניין נצחיותה של האמנות.
        1/4/13 16:01:

      צטט: עורכת ספרותית 2013-03-11 09:08:08

      צטט: alxm 2013-03-10 21:58:03

      אין זה חדש תחת השמש....

      חייהם של האומנים מעולם לא היו מזהירים ולא זכו להכרה והוקרה בחייהם , שלא לדבר על תגמול .

      ההכרה וההוקרה הגיעו לאחר הסתלקותם וסוחרי אומנות עשו ביצירות מסחר והם אלו שגרפו את הקופה .

       

      תמיד היו ביניהם כאלה שזכו לממון ולהכרה, להערצה ולתהילה עוד בחייהם.

      נראה שעתה השכבה הזו דקה במיוחד.

       

      לינה מחול, אחת המתמודדות הבולטות בתוכנית הטלוויזיה "דה וויס",

      שנשאלה לשאיפותיה, אמרה, בשליפה מהמותן, שהיא מוכנה לוותר על

      הממון, ובלבד שתוכל להיכנס ללבותיהם של אנשים.

        23/3/13 15:56:

      מי שדרך הביטוי שלו היא כתיבה, הרי כשהבערה בעצמות מתחילה, אין מנוס מלהעלות אותה בכתב.
      שיקולים של רווח או פרסום ממש אינם רלוונטיים. כשהיצירה פורצת החוצה הא מביאה את הרגיעה ואת הסיפוק.
      ואם מישהו נוסף נהנה או מתענג עליה, הרי זה בונוס שלא יסולא בפז.

        21/3/13 19:43:

      צטט: אטיוד5 2013-03-21 19:24:41

      האם לדעתך תפקיד המדינה לתחזק את אלפי האמנים (רובם בעיקר בעיני עצמם) ?

       

       

      המדינה אינה אמורה לפתור כל בעיה,

      אבל הגדלה מסוימת של תקציב התרבות וחקיקה מתאימה,

      יוכלו לאפשר ליותר אמנים ליצור ולהתפרנס מיצירתם.

      במדינה קטנה כל כך, יש לעידוד התרבות בכלל והספרות

      בפרט, משקל משמעותי.

        21/3/13 19:24:
      האם לדעתך תפקיד המדינה לתחזק את אלפי האמנים (רובם בעיקר בעיני עצמם) ?
        21/3/13 12:59:
      כל כך נכון, מכל הכיוונים.
        12/3/13 16:39:

      צטט: מרב 1956 2013-03-12 13:26:27

      התמונה בסוף מאשרת את הכתוב.

      הצמח כמו החומר של האמן,מתפרץ מחוץ לאדמה

      כי הוא צריך, והוא מוכרח לצאת

      מבלי לבקש תגמול.

       

      תודה. אחד לאחד.

        12/3/13 13:26:

      התמונה בסוף מאשרת את הכתוב.

      הצמח כמו החומר של האמן,מתפרץ מחוץ לאדמה

      כי הוא צריך, והוא מוכרח לצאת

      מבלי לבקש תגמול.

        11/3/13 09:22:
      מאמר מאוד יפה, האמנות למעשה לעולם לא ביקשה גמול ליוצר, רק ההכרה שהגיעה לעתים מאות שנים לאחר מכן אחרי שהיוצר נפטר. לכן, האמן בכל תחום שהוא ימשיך לעשות בפועלו, ואם יצר משהו בעל ערך, אי אפשר למדוד את זה בשום שלמונים. זהו נכס שמועבר מדור ודור והופך להיות נכס האנושות כולה. ודווקא, אמנים הכי גדולים היו עניים מרודים, נפטרו צעירים ואולי...המחסור החמרי יוצר את השפע הרוחני הרבה יותר חד:) אולי....תודה.
        11/3/13 09:08:

      צטט: alxm 2013-03-10 21:58:03

      אין זה חדש תחת השמש....

      חייהם של האומנים מעולם לא היו מזהירים ולא זכו להכרה והוקרה בחייהם , שלא לדבר על תגמול .

      ההכרה וההוקרה הגיעו לאחר הסתלקותם וסוחרי אומנות עשו ביצירות מסחר והם אלו שגרפו את הקופה .

       

      תמיד היו ביניהם כאלה שזכו לממון ולהכרה, להערצה ולתהילה עוד בחייהם.

      נראה שעתה השכבה הזו דקה במיוחד.

       

      נינה מחול, אחת המתמודדות הבולטות בתוכנית הטלוויזיה "דה וויס",

      שנשאלה לשאיפותיה, אמרה, בשליפה מהמותן, שהיא מוכנה לוותר על

      הממון, ובלבד שתוכל להיכנס ללבותיהם של אנשים.

        10/3/13 21:58:

      אין זה חדש תחת השמש....

      חייהם של האומנים מעולם לא היו מזהירים ולא זכו להכרה והוקרה בחייהם , שלא לדבר על תגמול .

      ההכרה וההוקרה הגיעו לאחר הסתלקותם וסוחרי אומנות עשו ביצירות מסחר והם אלו שגרפו את הקופה .

        6/3/13 23:00:
      הגדרת ניפלא את המחלה בדיוק ככה זה אצלי
        27/2/13 13:43:

      צטט: א ח א ב 2013-02-25 10:03:45

      צטט: עורכת ספרותית 2013-02-22 08:18:58

      צטט: רפי הג'ירפי 2013-02-22 01:44:16

      בהתחלה זה רעיון עמום, אחר כך פיסקה, אחר כך עמוד ועוד אחד, והנה יש פרק, לא בהכרח הפרק הראשון. ואז אולי תחקיר, אבל סביב התחקיר צריך לבנות חומר מילוי, מקורי לא מתועד, להפיח רוח, ויש כבר ציר, אין מתכון או נוסחה, כי צריך להגיד את הדברים באופן שעדיין לא נאמרו, לפרוץ את גבולות השיח המילולי. העולם שלנו עשיר הרבה יותר ממנו. הוא צבעוני וססגוני יותר מאוצרות הביטוי המוגבל של המחליטים. לברוח מהסופר-אגו המילולי של הקו הקונבנציונלי, ולבלות את תהליך היצירה באופוריה של ההכחשה. הכתיבה היא האמנות הכי מדויקת.
       

       

      ללא ספק, תיאור ההתעברות המזוקק שהבאת יכול היה להיכתב רק על-ידי אחד שהיה שם.

       

      נראה שלא במקרה, כמעט את כל התגובות כאן הפיקו אנשים כותבים.

       

      האינטרנט והרשתות החברתיות פתחו עידן מדהים של "הסרת חסמים" ותקשורת חופשית מהירה וזולה. 

      יוצר יכול להפיץ את יצירתו במהירות וללא מתווכים. 

      בעבר הלא רחוק היית צריך להתפלש בפני אמרגן או מו"ל כדי לצאת לאור. היום זה אפשרי לכל אחד. 

      בנוסף - התקשורת הישירה עם הקוראים, המאזינים והצופים מוסיפה מימד חדש ומרתק. 

      אבא שלי כתב רומן היסטורי שיצא לאור לפני עשר שנים. (בעל ואהליבה). 

      להערכתו - קראו אותו אולי מאתיים אנשים פלוס מינוס. 

      כיום - כל בלוגר מתחיל, יכול לזכות בהרבה יותר קריאות. 

       

      כן, כל בלוגר יכול לקבל משוב מיידי, לעתים אפילו בטרם כתב משהו. די שיעדכן את קוראיו שהוא מתכוון לכתוב הערב, או כשיתעורר משנת היופי שלו, ולפי תגובותיהם יוכל להתאים את כתיבתו. די בקטע קצר, סטטוס בן משפט אחד בפייסבוק או כמה שורות כאן, וכבר יזרמו התגובות והוא יבוא על סיפוקו.

       

      ובכל זאת גם היום אנשים כותבים ספרים, בדד, ללא משוב, לפעמים במשך שנים, ואנשים אחרים רוכשים את הספרים.

      אולי משום שבספר אפשר למצוא איזו תמצית מרוכזת שזוקקה מאדם מוכשר, יצירתי, או בעל ידע נרחב, והושקעו בו עריכה ומחשבה ראשונה ושנייה, בעוד הסטטוסים והפוסטים מביאים במקרה הטוב רק רסיסים גולמיים ובלתי מעובדים מהכותב.

        25/2/13 23:06:

      צטט: א ח א ב 2013-02-25 09:55:53

      להיות יוצר זו לא ברירה.
      הנמלים בדם, והאש בעצמות מניעים את היצירה.
      הסיפוק והתגמול בדרך כלל רוחני.

       

      כדי שהיצירה תהפוך להיות בעלת ערך גשמי נדרשים כמה דברים - 

      1) ספונסר או יחצ"ן מבריק וחרוץ. 

      2) קשרים ופרוטקצייה. 

      3) התגמשות היוצר והתאמת יצירותיו למכנה משותף רחב, ולאפיקים נושאי רווח. זו לא תמיד עולה בקנה אחד עם האמת הפנימית של היוצר. 

       

      אפילו עמוס עוז התפרנס מהוראה באקדמיה. 

      מרבית האמנים והיוצרים נידונים לחיי תסכול כלכליים. 

      מיעוטם, ברי מזל. כמו בכל תחום.

       

      לגבי הסיפא שלך - ישנם לא מעט תחומים "בטוחים" כלכלית קצת יותר מהיצירה: ההיי-טק שמספק משכורת ממוצעת יפה, הבנקאות ושוק ההון, וכמובן להיות כַּוַָון או סוור באחד הנמלים, או נהג בחברת חשמל.

       

       

       

       

       

        25/2/13 10:03:

      צטט: עורכת ספרותית 2013-02-22 08:18:58

      צטט: רפי הג'ירפי 2013-02-22 01:44:16

      בהתחלה זה רעיון עמום, אחר כך פיסקה, אחר כך עמוד ועוד אחד, והנה יש פרק, לא בהכרח הפרק הראשון. ואז אולי תחקיר, אבל סביב התחקיר צריך לבנות חומר מילוי, מקורי לא מתועד, להפיח רוח, ויש כבר ציר, אין מתכון או נוסחה, כי צריך להגיד את הדברים באופן שעדיין לא נאמרו, לפרוץ את גבולות השיח המילולי. העולם שלנו עשיר הרבה יותר ממנו. הוא צבעוני וססגוני יותר מאוצרות הביטוי המוגבל של המחליטים. לברוח מהסופר-אגו המילולי של הקו הקונבנציונלי, ולבלות את תהליך היצירה באופוריה של ההכחשה. הכתיבה היא האמנות הכי מדויקת.
       

       

      ללא ספק, תיאור ההתעברות המזוקק שהבאת יכול היה להיכתב רק על-ידי אחד שהיה שם.

       

      נראה שלא במקרה, כמעט את כל התגובות כאן הפיקו אנשים כותבים.

       

      האינטרנט והרשתות החברתיות פתחו עידן מדהים של "הסרת חסמים" ותקשורת חופשית מהירה וזולה. 

      יוצר יכול להפיץ את יצירתו במהירות וללא מתווכים. 

      בעבר הלא רחוק היית צריך להתפלש בפני אמרגן או מו"ל כדי לצאת לאור. היום זה אפשרי לכל אחד. 

      בנוסף - התקשורת הישירה עם הקוראים, המאזינים והצופים מוסיפה מימד חדש ומרתק. 

      אבא שלי כתב רומן היסטורי שיצא לאור לפני עשר שנים. (בעל ואהליבה). 

      להערכתו - קראו אותו אולי מאתיים אנשים פלוס מינוס. 

      כיום - כל בלוגר מתחיל, יכול לזכות בהרבה יותר קריאות. 

       

        25/2/13 09:55:

      להיות יוצר זו לא ברירה.
      הנמלים בדם, והאש בעצמות מניעים את היצירה.
      הסיפוק והתגמול בדרך כלל רוחני.

       

      כדי שהיצירה תהפוך להיות בעלת ערך גשמי נדרשים כמה דברים - 

      1) ספונסר או יחצ"ן מבריק וחרוץ. 

      2) קשרים ופרוטקצייה. 

      3) התגמשות היוצר והתאמת יצירותיו למכנה משותף רחב, ולאפיקים נושאי רווח. זו לא תמיד עולה בקנה אחד עם האמת הפנימית של היוצר. 

       

      אפילו עמוס עוז התפרנס מהוראה באקדמיה. 

      מרבית האמנים והיוצרים נידונים לחיי תסכול כלכליים. 

      מיעוטם, ברי מזל. כמו בכל תחום. 

       

       

        23/2/13 00:23:
      יצירה אינה נכתבת על צ'ק בנקאי, היא נכתבת על נייר לבן וריק.
        22/2/13 08:18:

      צטט: רפי הג'ירפי 2013-02-22 01:44:16

      בהתחלה זה רעיון עמום, אחר כך פיסקה, אחר כך עמוד ועוד אחד, והנה יש פרק, לא בהכרח הפרק הראשון. ואז אולי תחקיר, אבל סביב התחקיר צריך לבנות חומר מילוי, מקורי לא מתועד, להפיח רוח, ויש כבר ציר, אין מתכון או נוסחה, כי צריך להגיד את הדברים באופן שעדיין לא נאמרו, לפרוץ את גבולות השיח המילולי. העולם שלנו עשיר הרבה יותר ממנו. הוא צבעוני וססגוני יותר מאוצרות הביטוי המוגבל של המחליטים. לברוח מהסופר-אגו המילולי של הקו הקונבנציונלי, ולבלות את תהליך היצירה באופוריה של ההכחשה. הכתיבה היא האמנות הכי מדויקת.
       

       

      ללא ספק, תיאור ההתעברות המזוקק שהבאת יכול היה להיכתב רק על-ידי אחד שהיה שם.

       

      נראה שלא במקרה, כמעט את כל התגובות כאן הפיקו אנשים כותבים.

       

        22/2/13 01:44:

      בהתחלה זה רעיון עמום, אחר כך פיסקה, אחר כך עמוד ועוד אחד, והנה יש פרק, לא בהכרח הפרק הראשון. ואז אולי תחקיר, אבל סביב התחקיר צריך לבנות חומר מילוי, מקורי לא מתועד, להפיח רוח, ויש כבר ציר, אין מתכון או נוסחה, כי צריך להגיד את הדברים באופן שעדיין לא נאמרו, לפרוץ את גבולות השיח המילולי. העולם שלנו עשיר הרבה יותר ממנו. הוא צבעוני וססגוני יותר מאוצרות הביטוי המוגבל של המחליטים. לברוח מהסופר-אגו המילולי של הקו הקונבנציונלי, ולבלות את תהליך היצירה באופוריה של ההכחשה. הכתיבה היא האמנות הכי מדויקת.
       

       

        21/2/13 00:19:
      אכן זה בדיוק כך. תודה.
        20/2/13 13:26:

      צטט: טבע חופשי 2013-02-20 12:33:18

      לחברת מעמד הפועלים החדש מחבר מעמד הפועלים הקיים

      אנחנו האלו שדאגנו

      *בפקקים שהרמזורים יתפקדו ולו במעט ושיהיה לך כביש בכלל כאשר את נוסעת ושומעת את השירים היפים שכתבת

      *במסעדה שיהיה לך אוכל ומערכת שמע שתוכלי לשמוע תוך כדי לעיסה נעימה את השירים היפים שכתבת

      *שיהיה לך בית שבנינו אותו ואת הארון שחטבנו עצים בשבילו שכאשר את מסדרת אותו את שומעת את השירים היפים שכתבת

      ...

      ככה זה בטבע

      כל אחד נותן לפי יכולתו/מרצו/רצונו/האש שבתוכו

      וכולנו יחד אוסף אדיר של היצירות

      בהצלחה לך ולכל הפועלים העמלים החדשים והקיימים והאלו שעוד יבואו - למען הטבע

       

      מסכימה איתך. ללא אנשי הצווארון הכחול לא היה לנו דבר ממה שמוכר לנו. היה לנו קל יותר לוותר על עורכי-דין, או נניח מנהלי בתי השקעות, וכמובן על כל מחוללי התרבות באשר הם. ובכל זאת, אולי המאפיין המהותי ביותר של חברה אינם בתי הקומות שלה ותשתית הכבישים, אלא התרבות שהיא מייצרת. 

        20/2/13 12:33:

      לחברת מעמד הפועלים החדש מחבר מעמד הפועלים הקיים

      אנחנו האלו שדאגנו

      *בפקקים שהרמזורים יתפקדו ולו במעט ושיהיה לך כביש בכלל כאשר את נוסעת ושומעת את השירים היפים שכתבת

      *במסעדה שיהיה לך אוכל ומערכת שמע שתוכלי לשמוע תוך כדי לעיסה נעימה את השירים היפים שכתבת

      *שיהיה לך בית שבנינו אותו ואת הארון שחטבנו עצים בשבילו שכאשר את מסדרת אותו את שומעת את השירים היפים שכתבת

      ...

      ככה זה בטבע

      כל אחד נותן לפי יכולתו/מרצו/רצונו/האש שבתוכו

      וכולנו יחד אוסף אדיר של היצירות

      בהצלחה לך ולכל הפועלים העמלים החדשים והקיימים והאלו שעוד יבואו - למען הטבע

        19/2/13 11:30:
      כן, יונה. את צודקת מאד. התגמול של הסופרים הוא ביכולתם להשפיע ולו רק על קורא אחד. אילו היו מצפים לתגמול חומרי היו מתאכזבים מאד. טלי*
        18/2/13 08:43:

      צטט: עורכת ספרותית 2013-02-16 10:08:35

      צטט: לבנה שוורץ 2013-02-15 15:59:25

      צטט: שולה ניסים 2013-02-13 15:18:14

      אני חושבת שבכל זאת כדאי לחשוב איך אנשים יוצרים יוכלו להמשיך ליצור מבלי שברקע מתנגנות כל הזמן הטרדות הכלכליות.

       

       

      אני לא באה להתווכח חלילה, אבל אפילו בימים עברו, אומנים יצרו והיתה להם אומנות אחרת, כלומר משלח יד. עבודה. ונכון שהיום בהחלט לא קל. ולא מעט אומרים שיצירה באה כשקשה וזה לא ממש חדש. אבל מספיק להביט אל כמה מגדולי הציור למשל ולראות איזה חיים היו להם בזמן שהם חיו ומתי בדיוק "גילו" אותם. ליצור על כל המשתמע מזה זה בהחלט לא קל..

       

      אין לי סטטיסטיקה מסודרת, אך אם איני טועה, שכבת היוצרים שהצליחו לגעת בהצלחה ולהתפרנס מאמנותם, היתה בעבר עבה יותר.

       

        18/2/13 07:16:
      כל מילה בסלע...
        18/2/13 07:02:
      לכתוב (ליצור...) זה צורך וכורח, בלתי ניתן לעצירה או שליטה. את הצורך בקהל שמגיב (חווה) את מה שיצרת ניתן לחקור, לא בטוח שהבעיה ביוצרים...(ואני מגיבה פה עמוק מאותה ביצה ממש). תודה.
        16/2/13 22:31:
      אשוב עם כוכב*)
        16/2/13 07:33:

      ''
      אין לנו ברירה אחרת העם כל כך זקוק

        15/2/13 15:59:

      צטט: שולה ניסים 2013-02-13 15:18:14

      אני חושבת שבכל זאת כדאי לחשוב איך אנשים יוצרים יוכלו להמשיך ליצור מבלי שברקע מתנגנות כל הזמן הטרדות הכלכליות.

       

       

      אני לא באה להתווכח חלילה, אבל אפילו בימים עברו, אומנים יצרו והיתה להם אומנות אחרת, כלומר משלח יד. עבודה. ונכון שהיום בהחלט לא קל. ולא מעט אומרים שיצירה באה כשקשה וזה לא ממש חדש. אבל מספיק להביט אל כמה מגדולי הציור למשל ולראות איזה חיים היו להם בזמן שהם חיו ומתי בדיוק "גילו" אותם. ליצור על כל המשתמע מזה זה בהחלט לא קל..

        15/2/13 14:46:
      צודקת ונגעת בבעיה בצורה מזהירה.
        15/2/13 11:42:

      צטט: אלכסנדר הגדול 2013-02-15 09:16:40

      אם כך, נראה שהבעייה היא לא מבצעי הארבע בעשר, אלא שאנשים פשוט הפסיקו לקרוא. ואת זה שום חוק לא יתקן.

       

      המלחמה על זמננו הפנוי אף פעם לא היתה עקובה כל כך מאפשרויות, ועדיין מתהלכים בינינו אנשים שלא יחליפו את הקריאה ואת אהבתם למילה הכתובה בשום בילוי אחר.

       

      צטט: עורכת ספרותית 2013-02-14 00:11:29

      צטט: אלכסנדר הגדול 2013-02-13 22:43:52

      זה באמת מצער. אבל בעצם במשך ההיסטוריה כמעט כל האמנים היו עניים. ברגע שהתעשרו (פיקאסו..למשל), הם התחילו להיות פאטתיים. אולי המוזה מתחברת לעוני? לצער? לדכאון? לשיגעון? אולי השובע הורג את זה? שאלה מעניינת..

       

       

      המוזה אולי נוטה להתאהב בדלפונים ובשחוחים, אך בעבר היא נשאה בכנפיה הרחומות תקווה גדולה יותר. שכבה של יוצרים נישאה על כפיים. משוררים וסופרים היו למובילי תרבות ודעה וספריהם נמכרו בהמוניהם, במחיר מלא. אלה מהם שזכו להצלחה ולהכרה, סומנו גם כבעלי מעמד גבוה (ללא קשר של ממש לחשבון הבנק שלהם).

       

      נסה להצביע על משורר עברי חדש שכבש את מדפיהן של חנויות הספרים (או אפילו את הרשתות החברתיות) בעשור האחרון. הראה לי סופר שלא נשחק במבצעים הנדיבים של שתי הרשתות החולשות על שוק הספרים בארץ. חפש ספר ילדים מהעשור הזה שהיה לקלסיקה.

       

      למרבה המזל, כל אלה עדיין אינם מרַפים את ידיהם של יוצרים מוכשרים מאוד.

       


        15/2/13 11:16:
      בדיוק כפי שסיימת, הגמול האמיתי של האומן הוא הידיעה שנגע בנפשו של אדם אחר. ואין צמא גדול מצמאונו של היוצר לתגובה. בעולם מושלם אנשים היו יכולים ליצור בשביל היצירה בלי לדאוג לפרנסה. מצד שני, בעולם מושלם אנשים היו מתים משעמום.
        15/2/13 09:16:

      אם כך, נראה שהבעייה היא לא מבצעי הארבע בעשר, אלא שאנשים פשוט הפסיקו לקרוא. ואת זה שום חוק לא יתקן.

       

      צטט: עורכת ספרותית 2013-02-14 00:11:29

      צטט: אלכסנדר הגדול 2013-02-13 22:43:52

      זה באמת מצער. אבל בעצם במשך ההיסטוריה כמעט כל האמנים היו עניים. ברגע שהתעשרו (פיקאסו..למשל), הם התחילו להיות פאטתיים. אולי המוזה מתחברת לעוני? לצער? לדכאון? לשיגעון? אולי השובע הורג את זה? שאלה מעניינת..

       

       

      המוזה אולי נוטה להתאהב בדלפונים ובשחוחים, אך בעבר היא נשאה בכנפיה הרחומות תקווה גדולה יותר. שכבה של יוצרים נישאה על כפיים. משוררים וסופרים היו למובילי תרבות ודעה וספריהם נמכרו בהמוניהם, במחיר מלא. אלה מהם שזכו להצלחה ולהכרה, סומנו גם כבעלי מעמד גבוה (ללא קשר של ממש לחשבון הבנק שלהם).

       

      נסה להצביע על משורר עברי חדש שכבש את מדפיהן של חנויות הספרים (או אפילו את הרשתות החברתיות) בעשור האחרון. הראה לי סופר שלא נשחק במבצעים הנדיבים של שתי הרשתות החולשות על שוק הספרים בארץ. חפש ספר ילדים מהעשור הזה שהיה לקלסיקה.

       

      למרבה המזל, כל אלה עדיין אינם מרַפים את ידיהם של יוצרים מוכשרים מאוד.

       


        14/2/13 00:11:

      צטט: אלכסנדר הגדול 2013-02-13 22:43:52

      זה באמת מצער. אבל בעצם במשך ההיסטוריה כמעט כל האמנים היו עניים. ברגע שהתעשרו (פיקאסו..למשל), הם התחילו להיות פאטתיים. אולי המוזה מתחברת לעוני? לצער? לדכאון? לשיגעון? אולי השובע הורג את זה? שאלה מעניינת..

       

       

      המוזה אולי נוטה להתאהב בדלפונים ובשחוחים, אך בעבר היא נשאה בכנפיה הרחומות תקווה גדולה יותר. שכבה של יוצרים נישאה על כפיים. משוררים וסופרים היו למובילי תרבות ודעה וספריהם נמכרו בהמוניהם, במחיר מלא. אלה מהם שזכו להצלחה ולהכרה, סומנו גם כבעלי מעמד גבוה (ללא קשר של ממש לחשבון הבנק שלהם).

       

      נסה להצביע על משורר עברי חדש שכבש את מדפיהן של חנויות הספרים (או אפילו את הרשתות החברתיות) בעשור האחרון. הראה לי סופר שלא נשחק במבצעים הנדיבים של שתי הרשתות החולשות על שוק הספרים בארץ. חפש ספר ילדים מהעשור הזה שהיה לקלסיקה.

       

      למרבה המזל, כל אלה עדיין אינם מרַפים את ידיהם של יוצרים מוכשרים מאוד.

       


        13/2/13 22:43:
      זה באמת מצער. אבל בעצם במשך ההיסטוריה כמעט כל האמנים היו עניים. ברגע שהתעשרו (פיקאסו..למשל), הם התחילו להיות פאטתיים. אולי המוזה מתחברת לעוני? לצער? לדכאון? לשיגעון? אולי השובע הורג את זה? שאלה מעניינת..
        13/2/13 20:18:
      יאפ, אנחנו עושים את זה בשביל עצמנו. ומי שנהנה, לבריאות. כתבת מדויק ויפה, נהניתי!
        13/2/13 16:25:
      זילות האומנות...בעיה קשה, מתמשכת ומחמירה עם הזמן.
        13/2/13 15:18:
      אני חושבת שבכל זאת כדאי לחשוב איך אנשים יוצרים יוכלו להמשיך ליצור מבלי שברקע מתנגנות כל הזמן הטרדות הכלכליות.

      ארכיון

      פרופיל

      עורכת ספרותית
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין