האביר שלי ואני בנסיעה ברכבת אל בנימינה, תפסנו לנו מקום בספסל האחורי בקרון, אני ליד החלון ואתה לידי. הנסיעה מתחילה ברטט קל, דומה שאנחנו לא זזים ורק הנוף רץ לצידיי הרכבת, לאן הוא ממהר? אני מורידה את המעיל שלי, ופורסת את המעיל על רגלינו, אתה מחבק את כתפיי ואומר לי, "לא קר לי, נסיכה", אני קורצת לך ועונה, "זה לא נגד קור, יקירי, אני פשוט לא לובשת תחתונים, ואתה יודע כמה השמלה הלבנה הזאת קצרה...", פיך נפער בהפתעה, ואישונך מתרחבים קלות בעיניך היפות, ומאחר שאני מכירה אותך אני מיד מציינת, "הורדתי אותם בשירותים בתחנה", שפתיך מתעקלות לחיוך שובב, ואתה מוריד את ידך מכתפיי ומכניס אותה מתחת למעיל, בתחילה אתה משוטט על החצאית, וכשאתה לא מקבל שם את התשובות שאתה מבקש, אתה מתחיל לאסוף את שולי השמלה הלבנה, זאת שאתה קורא לה 'מדי אחות', אתה חושף את ירכיי למגע ידך, הכל כמובן מתחת למעיל הצנוע, אצבעותיך תופסות אותי בירך, אצבעותיך הארוכות חזקות לי עכשיו, אך הן בעדינות מתחילות לטפס מעלה, אל מפגש ירכיי, כשאתה מגיע לשם, החיוך שלך גדל לצחוק קצר, וחיוך רחב נשאר על שפתיך, "אין עליך", אתה אומר, ומביט בי באהבה, אצבעותיך מלטפות אותי בגן העדן שלי, ליטוף קצר וסקרן, ואתה אומר לי ברוב משמעות, "מתוקה, את כבר מוכנה..." "אני, אבירי, מוכנה לך...".
של רוני בן ציון. |