פיקוד העורף החליט דווקא היום לנסות את תרגיל הצפירה שלו. חבר טוב שכל מילה שלו היא ברכה, כתב: "מה ששמעתם עכשיו הייתה צפירה לחללי מערכות היחסים". יהי זכרם של אלה. שהגיעו ואהבו והרגו אותי והחיו אותי ושלנצח אוהב.

~

אנשים שמגיעים משם ומפה מזכירים לי. את עצמי. בחיפוש האינסופי אחר שקט. בתוך הרעש המוטרף שנקרא- כמה מגוחך.. אהבה. אני לא בטוחה שאני רוצה מהרעש הזה עוד. אני לא בטוחה שיש לי עוד עבורו/ה/י. לא מצליחה לתפעל את העניין הזה. ובכל פעם טעות. שוב, ושוב, ושוב.. טעות שהיא לא אתה. כבר הפנמתי שרגש שמת והיה שם קודם יורגש בי שוב ויחיה בשנית. ובשלישית וברביעית. עם אחרים. ולעולם לא אלמד מיהי האישה שאני. שאולי אוהבת למות. וממסמרת את עצמה באהבה. כמעט כמו ישו. רק שהיא במקום ללכת על מים, הולכת באוויר. ואז מגיע עוד מסמר, ועוד אחד ועוד אחד שמצמיד אותי לקרקע בכאב על הגוף. וערכים שונים שהיה ראוי עבורם לחיות, הופכים מקושקשים. בלי יכולת לזוז. ובלי החירות שהייתה. גאוותי. מבקש למות. להיפטר מהזיכרון על שאינך נמצא ועל הטעויות שבחיפוש ובמציאת אחרים. ולאחר מספר ימים שוב מגיע האומץ למצוא בך. ראשי הולם ומזכיר לי את המיתות השונות ואיך שגם בעולם הבא מצאתי מוות. ואיך היו כמה עולמות כאלו בלעדייך. וברחתי משם, וחזרתי שוב. לחפש אותך. זוהי מיתתי. תחייתי. שוב ושוב. עד שאפגוש בנצח.

וברגע ה-"יש", אבקש: "עוד". כל כך עוד, מהאדום אדום הזה. עוד ממך. אני יודעת שכמו קמיקזה אני עולה על מטוס שייקח אותי היישר לאבדון, אבל המטוס הזה, השמים האלו, הריחוף הזה אתך, בתקווה שזה אתה. הוא ההיגיון שלי, הוא מה שפותח את לבי וראשי, לימים מבורכים של עשייה, ומילים. שלא בהכרח קשורים רק אלייך. ואז אני מתה בסוף, וגם אתה מת. לצערי. אבל חיינו (קודם) כל כך, שאפילו לא ידענו שאפשר. 

~

לכבוד יום של אהבה,

ומתאבדים רציונליים כמוני-

השיר הבא, והפנייה לספר מעניין שיצא לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה ביתן-

רגשות רציונליים, אייל וינטר