המהומה התקשורתית לקראת סופה. גל הפרסומים ששטף אותנו מתנפץ אל החוף. חוף המבטחים של הממסד הבטחוני , התקשורתי והמשפטי שלנו. שוב אנו מסתדרים לפי הקווים הפוליטיים: מירי רגב מול זהבה גלאון. כאילו מדובר בפטריוטיזם מול עוכרי ישראל. אבל האמת עגומה יותר. הפרשה מזכירה לנו את התמודדות הבעייתית של שומרי הסף שלנו עם האילוצים של מדינה דמוקרטית, זכויות אדם וחופש ביטוי.  ועולה השאלה מה מזיק יותר למדינה, חשיפה של מחדל בטחוני, או התנהלות כוחנית המציגה אותנו כמדינת משטרה.

מהמעט שאנו יודעים, ואנו לא יודעים הרבה, עולות שאלות קשות על ההתנהלות של המוסדות שלנו. לא רק המוסד עצמו, אלא גם כל המערכות המשיקות לפעולת המוסד, כאשר זו משתבשת. הכוונה היא למשרד החוץ, משרד ראש הממשלה, המשטרה, השב"ס, הפרקליטות, בתי המשפט, הצנזורה. כל המערכות מתגייסות באופן שנראה עקום לחלוטין, לסייע להסתרה, טיוח, והעלמה של הפרשה, של האסיר, של הנסיבות המביכות, השימוש בדרכונים, והשימוש בבתי משפט.

הפרשה צריכה להזמין חקירה ובדיקה, לא רק בשאלות המבצעיות הכרוכות בה, אלא גם בשאלות של מדיניות ואסטרטגיה, וגם דרכי קבלת החלטות. מדובר בשאלות הנוגעות להוצאת צווי איסור פרסום, שימוש בצנזורה, ועדת העורכים, וגם שאלות של דיווח למדינה ידידותית, לאופן השימוש בבתי המשפט, מינוי עורכי דין מטעם, וכמובן, שאלת השאלות, האם אסיר X הוצא להורג, נשלח למותו , מדוע התאבד, והאם כל זה כרוך בפעולה מכוונת או ברשלנות של נציג כלשהו של המדינה ורשויותיה.

ההיסטוריה שלנו מלמדת כי ממשברים ומחדלים כאלה, ממש כמו בפרשת קו 300, הצלחנו להפיק גם לקחים, ולשנות דרכי התנהלות פסולות, כמו עינויים בחדרי חקירות, שקרים בבתי משפט, והוצאה להורג של מחבלים כפותים. אנחנו דמוקרטיה מתגוננת, וגם דמוקרטיה מתבגרת, הסוללת את דרכה אל הדמוקרטיות המתוקנות יותר.

לא צריך לחכות לסרט הדוקומנטרי הבא, שיופק עוד שנים ארוכות, צריך כבר עכשיו להקים ועדת חקירה ממלכתית, ולהסיר את הערפל מהקווים האפורים של התנהלות המוסד. ברור שהחקירה לא תוכל להיות פומבית, וגם מסקנותיה לא יהיו פומביות במלואן, אבל מגיע לנו לדעת שהפרשה נחקרת ברמה הגבוהה ביותר, ויופקו המסקנות. כמסקנה ראשונה אני מציע לפסול את האפשרות להוצאת צו איסור פרסום בלי הגבלת זמן.