שינה טרופה

,

 הירח האיר במין צללית דמוית בננה והלילה שהקור נתן בו את אותותיו היה נקי מעננים, הוא הרים מבט והסתכל על הכוכבים, 

זיכרון ילדות ישן התעורר אצלו והוא נזכר שפעם היו הרבה יותר כוכבים בשמיים בכל פעם כשהיה הולך לו אל "הסלע".

שם על גבול הלבנון בין ארזים לרקפות מנומנמות הוא היה פורש את גופו השברירי על פני האבן הלבנה ,

שולף גבעול ירוק ,מכניס לפיו מוצץ בתאווה, עיניו בחנו את הכוכבים ומוחו חשב על המחר,תמיד הוא ניסה לתקן באותם לילות את יום המחר, האתמול תמיד היה פחות מוצלח וההוה כבר לא חשוב. 

 הוא הקיץ לפתע וראה שוב את התמעטות הכוכבים, נדמה היה לו שהקסיופאה מתחברת לו הלילה אבל כנראה שגם המיקוד בעיניים הוא לא כשהיה.

 הסתכל סביבו וראה את המרפסת האורבנית שלו, מרפסת שלא הוא בחר, הסתכל מימינו ומשמאלו ובנינים על גבי בניינים עטפו את חייו , הוא נזכר שוב בסלע והתרפק על מרחב הראייה שהיה לו , 

הוא יצא .

 הלך לו לבדו בסימטאות עיר זרה,המחשבות על הטבע התפוגגו מזמן ומחשבות על וויסקי צלול תפסו את מקומם,

הבאר שלו חיכה לו כמו תמיד , חשוך, מהורהר, מלא אנשי לילה מהסוג האפל והלא מזיק, כמעט כל תיסכול אנושי מצא את עצמו ישוב על דלפקי העץ המוארכים לוגם אלכוהול להפיג את הבדידות,

עד לפני שנה הוא חשב שפיק אפ  זה מונח תעופתי , ואז התחוור לו שמדובר בתרבות חיים,

 הוא החל להיסחף לתוכה שבוע אחר שבוע בכל פעם מנסה להתאים את עצמו לשיטה ובכל פעם השיטה מנצחת, הן תמיד היו שטחיות להחריד, כל כך שקופות,...זה מה שהרתיח אותו ....

היה לו ברור שהמטרה שלהם דומה ושונה בעת ובעונה אחת אבל הוא אף פעם לא הצליח להבין מה עושה אותן כל כך שקופות וקלות לטרף,

 לפעמים רק תיאור הכפר הירוק ועץ התאנים על ראש הגבעה גרם להם לקחת אותו לשירותים המשותפים. 

הוא שנא אותן בכל בוקר ואהב אותן כל לילה.

המחשבה שהוא בעצם מכיל כל לילה עולם אחר בתוכו התחלפה במהירות להבנה שהעולם שלהן הוא אותו עולם, המוסכמות אותן מוסכמות, כללים לא כתובים של ליל מגע מנותק מרגשות,

 הוא נכנס לבר גם הלילה, המוזג כבר הניח לפניו את הפיינט השחור ואת הצ'ייסר הזהוב.

הוא תמיד פתח את הערב עם ג'ייק סילבר, לא משנה מה הוא החליט לשתות זו היתה הפתיחה הקבועה שלו משום מה הקלילות והעוצמה התחברו לו במשקה אחד ,

הבירה כבר בראש ובזווית העין הוא רואה אותה, הקרבן הלילי התורן, 

רק משום מה היא נראית לו עטופה במין משהו מוכר ,

הוא מנסה לאמץ את חוש הריח שעובד שעות נוספות באפלוליות השורה סביבו וגם הריח מחזיר אותו אחורה בזמן, הוא עדיין לא יודע לאן בדיוק אבל הוא חוזר.

הוא ניגש.

  ובלי מילים הוא נוגע.

מחבק.

  שואב לתוכו את כל האנרגיה שלה וגופו נטען באנרגיות לא לו.

 היא בהלם, משתחררת מהלפיתה המוזרה ומסתכלת בעיני העגל שלו ,

 מנסה להבין למה  ומה,הוא מסמן לה על הפה, בלי מילים, בלי חרטות, בלי אפלה,

הוא לוקח אותה בידו ויוצא אל הבניינים, 

 משוטטים בלי מילה אחוזים יד ביד כתף מתחככת לרגע בכתף שניה, עיניים שמשתדלות להימנע ממפגש לא הכרחי, 

הם עולים למרפסת ,

הוא מוציא שמיכה אל המרפסת..נשכב עליה ,

ידיו פרושות לצדדים ועינייו מלאות אור מוזר,היא לא מבינה אבל נשכבת לצידו , וחושבת על משפט שקראה פעם באיזה ספר של חורחה לואיס, משהו על רגע אחד בחיי האדם, ומבינה שזה הרגע,

היא פורשת את ידיה  ונשכבת לידו בלי מילים.

 שעה עוברת והיא מרגישה שהמחשבות שלה בכלל לא קשורות לאירוע, עצם ההסתכלות בשמיים מניע אותה לחשוב על עצמה  ולא עליו,

הם נשארים ערים עד אור ראשון ומתחבקים.

הוא נעלם.

היא לא ראתה אותו יותר באפלה, היא הלכה אל המרפסת שלו כמה פעמים אבל תמיד החושך היכה בה,

אין סימן,

כל ניסיון לבירור עולה בתוהו,

 רק פתקית קטנה בין המשקופים.

" תודה על הריח, אחרי כל כך הרבה ריחות ...שלך גרם לי לחזור....אני בין רקפות ,...את מוזמנת."

 היא אף פעם לא הלכה.