המחדל הסמוי הראשי של פרשת "האסיר X" הוא מחדל שאנחנו כבר רגילים אליו עד שאיננו שמים לב כשהוא קורה – מחדל ההתלהמות של כלי התקשורת. לא רק כלי התקשורת הישראליים, גם אלו הזרים התנהגו באותה צורה.
"העלימו אזרח" אמרו לנו. "אדם נכלא ללא משפט" היו מי שצרחו. מהצד השמאלי המרוחק של המפה היו כמובן השתלחויות בסגנון "מדינת עולם שלישי" ו"מדינה חשוכה", ומהצד הימני של המפה היחידה שדיברה הייתה חברת הכנסת מירי רגב.
מירי רגב, אגב, היא לחברי כנסת מה שאינטרנט אקספלורר הוא לדפדפני אינטרנט. אני בטוח שבכל פעם שהיא פותחת את הפה, כל חבריה לסיעה ולגוש הפוליטי עוצרים נשימתם ואומרים לעצמם "רק שלא תאמר משהו מפגר... רק שלא תאמר משהו מפגר... אוי, נו. מאוחר מידי..."
ובסופו של דבר כשהתמונה התבהרה הסתבר שאותו "אסיר X" היה כנראה איש מוסד, שאותו אסיר כן עמד מול שופט וקיבל ייצוג משפטי, שהאוסטרלים קיבלו את המידע הזה ממדינת ישראל ושגם משפחתו כנראה קיבלה עדכונים על מצבו, כל זאת על פי דיווחים בכלי התקשורת השונים. בנוסף, כן הייתה חקירה אחרי מותו, השופטת קבעה שאכן מדובר בהתאבדות, ועיתון הארץ אפילו מדווח הבוקר (יום שישי) שלמשפחתו נחתם הסכם פיצויים.
לא "העלימו" ולא נעליים.
כלי התקשורת ידעו לצטט את עורך הדין אביגדור פלדמן, כשהם שמים דגש על כך שהוא פגש את האסיר יומיים לפני ההתאבדות ושהאסיר היה "שקול" ולא הראה סימנים של אי יציבות. אביגדור פלדמן הוא עורך דין, לא פסיכולוג, ודעתו על יציבותו הנפשית של אדם זה או אחר לא משנה כהוא זה. מה שהיה צריך לשנות זה העובדה שהאסיר היה מיוצג על ידי עורך דין ולא סתם "העלימו אותו" כפי שגרמו לנו להאמין.
המחדל פה הוא לא זה שכל העולם לא ידע על הפרשה לפני, כי יש דברים שהם לא עניינו של כל העולם, לכל מדינה יש זכות לשמור את סודותיה, וכל המעורבים (כולל האוסטרלים ובני משפחתו) כן היו מיודעים. המחדל הוא כמובן העובדה שאסיר התאבד בתאו והשומרים עליו לא הצליחו למנוע זאת.
אולי אני תמים, אבל עדיין יש לי אמון (בצד ביקורת כמובן) במערכת המשפט שלנו ובמוסדות ההגנה שלנו. אנחנו לא מדינת עולם שלישי, אין פה "אסירי X" ואם אי פעם יתגלה מצב כזה, הרי שדי בכך כדי לפרק את כל המערכות ולבנות אותן מחדש, כי ההגנה על הדמוקרטיה וחופש הפרט צריכה להיות בלתי מתפשרת. זה לא היה המצב במקרה הזה.
זה חשוב שיש מי ששואלים שאלות, בין אם מדובר בחברי הכנסת שלנו או בין אם מדובר בכלי תקשורת, אבל זה חשוב שתהיה גם אחריות שלא להתחיל שמועות מסוכנות והרסניות. כלי התקשורת שכיסו את הפרשה עשו זאת כמו נשרים שעטים על גופה. הם קרעו בבשר בטירוף ובתאווה והבליחו שטויות לאוויר עד אשר אט אט התמונה הפכה להיות שונה לחלוטין מכפי שהיא הוצגה במקור.
המחדל הסמוי השני של הפרשה הוא התנהלות הברווזית וההססנית של המדינה בנושא. יש למדינה שלנו מנהג להיראות אשמה אפילו כשהיא צודקת. ברגע שהסיפור דלף לתקשורת, המדינה הייתה צריכה לשחרר הצהרה ברורה שאומרת שבן זיגייר היה סוכן בשירות המדינה (אם אכן זה המצב), הוא נאסר, קיבל ייצוג משפטי על ידי עורך הדין אביגדור פלדמן והובא בפני שופט. פרטי משפטו חסויים. בני משפחתו וכל הגורמים הראויים עודכנו כל העת.
לכל הפחות הדבר הזה היה מנטרל את כל ההאשמות בדבר "העלמת אזרח" או מרוקן אותן מתוכן. במקום זאת ההססנות של ההנהגה שלנו גרמה לכך שפרשה מצערת שהתרחשה בכלל לפני מספר שנים, גרמה לנו להיראות רע בעולם (שוב).
לגבי התנהגות התקשורת אין הרבה מה לעשות. חופש העיתונות הוא ערך מקודש ואנחנו לא נגיד להם איך לנהוג. אנחנו כן יכולים להבין ולהפנים שעלינו לקחת את המידע שאנחנו שואבים מהם בעירבון מוגבל ולא לקפוץ למסקנות.
אך הגיע הזמן כבר שהנהגת המדינה הזו תבין עם אילו אוכלי נבלות יש להם עסק ותתאים את עצמה. ברוב המקרים שתיקה גורפת וחוסר שיתוף פעולה הם לא הפיתרון. אם המדינה בטוחה בצדקתה, עליה לגלות נחישות ולהביע זאת. אם המדינה בטוחה באשמתה, עליה לגלות נחישות גם כן, להודות באשמה ולתקן את העוולות. הנהגת המדינה נבחרה כדי להנהיג, לא כדי לנסות לטופף בין הטיפות כתינוקות. |