חלק א' - אהבת נעורים
את הפגישה הראשונה בן אדי לזוהר, אפשר לתאר רק ליודעי דבר.
שנים קודם לפגישה - זוהר, למדה כסטודנטית מן המניין לימודי הוראה תוך התמחות ב - "חינוך מיוחד" בבית ברל.לזוהר היו מחזרים רבים אשר התחרו בניהם מי ישב סמוך לכתפיה החשופות בישיבת הפסקת הצהריים ברחבת הדשא של המדרשה.זוהר אהבה את שגרת הלימודים וגמרה בליבה להתמקד בשני תחומים : לימוד ההוראה וטיפול ברבקה.
רבקה הייתה שכנתה של זוהר, אישה בגיל החמישים לחייה, כבויה וחלושה שרצף אירועים טרגי, הכתיב לה תסריט חיים עגום חסר יעוד או חזון.בילדותה של זוהר, נהגה רבקה לקבל את הילדה המופנמת אל ביתה מיד אחרי בית הספר. מכוון שזוהר הייתה בת יחידה והוריה עבדו עד שעות מאוחרות, מצאה בה זוהר ברבקה מעט נחמה אימהית.
באותם שנות ילדות, רבקה התגרשה "גירושי בזק" מגבר שלא אהב אותה וטיפחה ילד לתפארת.ילד שהתפתח לנער חינני ומנער לגבר אמיץ - מפקד בסיירת צנחנים.רבקה קראה לו "עמיר" למרות ששמו המקורי היה עמי.
עמיר ראה בזוהר כאחותו הקטנה ואף נהג לקנות לה מתנות ליום הולדת ולשמור עליה מילדים סוררים ממרומי שכבת התיכון.זוהר אהבה את עמיר, "אהבת נעורים". אפילו שהיה גדול ממנה במספר שנים לא מבוטל לא עבר יום שלא דמיינה אותם ביחד - שלובי ידיים, אוהבים.
סגן עמי רוסו ,בנה היחיד של רבקה, נפגע אנושות במהלך תרגיל חטיבתי. היה זה יום קיץ חם במיוחד, רבקה קיבלה את הבשורה המרה מפיו של מפקדו הישיר של עמי וחשה איך עולמה חרב.
קירות ביתה של רבקה יעידו על השיחה הבאה: "זו..הר.. את שומעת ? " הצליחה רבקה לפלוט קול סדוק לשפורפת הטלפון. "כן רבקה!" , ענתה זוהר בהתלהבות. עמיר...עמי..נפגע, אמרה רבקה מבולבלת ,חלושה.
שלושים וארבע ימים נאבק אהבת נעוריה כדי להשאר בחיים. להשאר עם זוהר . להשאר כדי לשמור עליה מפני נערים מתבגרים. להשאר כדי לקחת אותה לסרט בבית הקולנוע. להשאר רק כדי לחלוק איתה ארוחת צהריים שרבקה בישלה.
שלושים וארבע ימים אחרי התרגיל ההוא, נשמעו מטחי הירי של משמר הכבוד בהלוויה הצבאית של עמי.שלושה מטחים, אחד אחרי השני לקול הקצין שמצווה לטעון פילחו את גרונה של זוהר והיא מיררה בבכי חסר שליטה.
חלק ב' - פגישה עם זר
חמש שנים חלפו להם והכאב עוד היה שם. רבקה מכרה את ביתה בעצת אחיה, כי לא יכלה להתמודד עם הזיכרונות של בנה יחידה ועברה להתגורר בבית קטן יותר. זוהר תחילה כעסה על רבקה שהיא מוכרת את זיכרונות ילדותה לאנשים זרים. "הבית הזה הוא כל מה שאני..", העיזה לומר לה פעם אחת ויחידה.
זוהר, נהגה בסיום כל תקופת מבחנים, לנסוע לבד לבית הקברות הצבאי, משכנו של עמי. כל פעם הגיעה לשם עם מחברת שירים והקריאה לו שיר מיוחד שבחרה במיוחד בשבילו,כל פעם שיר אחר שייצג רגש שרצתה להביע, אחר כך סיפרה לו סיפורים מספסל הלימודים ובסוף אם היה נשאר להם זמן - נהגה זוהר לבקש את עצתו של עמי בעינייני לימודים.
רבקה, ביקרה את חלקתו של עמיר לעתים תכופות, תמיד עם פרח חדש ודלי מים. לאחר שטיפת המצבה וסידור הפרחים הייתה רבקה נוהגת לספר לבנה על זוהר, איך הפכה לעלמה יפת מראה וכמובן על הישגיה בלימודי החינוך ועיתים הרגישה צורך לספר לו פרטים ששמעה על אביו ומשפחתו השניה.
באחד מביקוריה של רבקה בקברו של בנה, נתקלה בגבר רחב כתפיים יושב על ספסל השביל.פניו היו מכוסות בידיו, פיו פלט בכי חרישי , גופו הגדול זז באיטיות.כאשר שאלה לשלומו, הרגישה רבקה כי בעיניו הדומעות טומנת עצבות גדולה - כזאת שהרגישה לעמי.
חלק ג' - אדי
לגבר, כבר ניחשו מביני עניין, קראו אדי. אדי היה גבוה וחסון, לפרסנתו עבד בשירות הבטחון הכללי כמאבטח משלחות ישראליות באירופה. גופו החזק ועיניו הנוגות יצרו לו תדמית של אדם המסור לעבודתו, מחוייב ובעיקר אנושי. רבקה ראתה בו שותף לטרגדיה אכזרית, גורל מר.
בשנה השישית למותו של עמי,הגיעו לקברו מספר מצומצם של אנשים. נציג חטיבת הצנחנים,חבר ילדות, חברים מקורס הקצינים, רבקה וזוהר. בסיום קריאת הקדיש, מפיו של נציג החטיבה, התפזרו כולם למעט זוהר ורבקה שרק חיכו לשבת לצד עמי במפגש משפחתי נדיר,כזה שקורא רק פעם בשנה.רבקה שתקה, במראה כבוי ולא מטופח הקשיבה במסירות לקולה של זוהר על הרצאות מרתקות ורעיונות מהפכניים שקדחו במוחה.
"רבקה, את... את צריכה שאני אקח אותך העירה", קולו של אדי קטע את הדממה ששררה לרגע. בניסיונה של זוהר להביט לאחור נתקלה בסנוור השמש ולמעט גוף גדול לא הצליחה להבחין בתווי פניו של הזר. "אדי.., חכה לי מחוץ לשער", אמרה רבקה בטון מפוחד.
שבועות של ימים חלפו, זוהר לא שאלה על אדי ורבקה לא גילתה דבר. נראה שהסוד הגדול מפריד בניהם, , רבקה לא רצתה לספר וזוהר פחדה לגלות. בעת ההיא השיחות בין רבקה לזוהר דמו לימים שרבקה עזבה את הבית הישן - אנחות רווחה ושינויים בקצב הדופק.
חלק ד' - הסנדלר מלובלין
יוחנן,אביו של אדי, עלה ארצה מפולין לאחר מלחמת העולם השניה לאחר שהצליח לברוח עם משפחתו למזרח רוסיה ובכך להנצל מידי הנאצים, מסע הסבל של המשפחה בדרכים, הקור העז והקשיים בהישרדות במציאות אכזרית הקנו ליוחנן את האיתנות הבלתי נדלת.
יוחנן בחר שתי בחירות גדולות בחייו, האחת בניגוד לרצון או שאיפות אביו לעבוד בעבודה "מקצועית" באשר היא, את בחירה זו הוא עשה מתוך הבנה שאת הרוחניות הדתית והנשגבות הנפשית ה ניתן להשיג אך ורק אם מתחילים מלמטה,מהגשמיות והחומר כדי להבין לאן רוצים להגיע ועל כך בחר להיות סנדרלר. הבחירה השנייה, היא לגדל ולחנך את ילדיו לפטריוטיות ואהבת המולדת, הגשמה זו מולאה כמעט במלואה בדמות אדי, אך בכל הגשמה יש גם טרגדיה ואישתו של יוחנן, אודליה נפטרה בשעת לידתה של בנה הבכור.
יוחנן עבד כסנדלר בחנות קטנה, חשוכה ומוקפת באלפי שרוכים התלויים על שרוולי ברזל, במרכז היו שתי מכונות גרמניות לתיקון סוליות ושולחן עץ ישן.אדי היה מבקר את אביו בחנות בכל הזדמנות שהיה חוזר מעבודה ממושכת מחוץ לקווי גבולות הארץ.על אף שיוחנן היה מומחה גדול בטיפול בעור ותיקון סוליות נעליים, בשנים האחרונות הצורך בסנדלר נזנח ולמעט תיקוני אבזמי מעילי עור נוסטלגיים,מכירת שרוכים צבעוניים לילדים מתבגרים, העבודה הייתה מועטת ובקושי סיפקה את פרנסתו.
אביו של אדי היה איש מופנם, דתי ומאמין, בעלי החנויות מסביב אהבו אותו, העריכו את מסירותו לעבודה ואת הבטחון שהפגין גופו הגדול כאשר פתח את החנות בשעות הבוקר המוקדמות. הוא נתן להם קו יחוס למצבם הכלכלי והם נתנו לו מתנות בדימוי עיתוני ערב, פירות בשלים ודגים לשבת.
יוחנן היה גאה באדי, הוא היה תקוותו להגשמה העצמית שמעולם לא זכה לה. הצטיינות של אדי בלימודי התיכון, סיום קורס מפקדים בסיירת צנחנים ,השירות בשירות הבטחון הכללי שימחו מאוד את הסנדלר הזקן, ברם העצבות בעיני בנו פגמה מעט בתמונה המושלמת שכל כך רצה לשמור. |