אלוהים שלי, רציתי שתדע
"מעולם לא ייחסתי לטבע תכלית או מטרה, או שום דבר שאפשר להבינו כאנתרופומורפי. מה שאני רואה בטבע זה מבנה רב־הוד שאנו יכולים להבינו רק באופן מאוד לא מושלם, ודבר זה חייב למלא את האדם החושב רגשות ענווה. זו היא תחושה דתית אמיתית שאין לה מאומה מיסטיציזם." (אלברט איינשטיין)
האם השיגעון שבי הוא גזירת שמים? האם לא הכשלתי את עצמי בשאיפה לחיפוש אחר האמת המוחלטת?
האמונה באל נועדה לאנשים הפשוטים, השפויים בדעתם. היא זו השומרת אותם מפניהם האכזריות של השיגעון. חכמים ממני אמרו שבחיפוש המתמיד והארור אחר האמת אתה חורץ את דינך לשיגעון. כזה אני. גדלתי כחרדי, התפללתי, נשאתי עיניי השמימה בשכנוע מאולץ. תמיד הרגשתי דביל, הרגשתי כאילו אני מדבר עם עצמי. בגיל 17 החלו הספקות לקבל תשובות במחוזות אחרים ובהדרגה נטשתי את דרך האמונה. אפשר לומר מרצון וחשיבה עצמאית ואפשר לומר ראציונליות טמועה המסרבת לשחרר.
כמובן שישנם אנשים המתמודדים עם הפרעות נפשיות כאלו ואחרות אשר אכן מאמינים, זוהי נחמתם על "גורל אכזר" אשר היכה בם. זהו סיפור כיסוי משעשע לאקראיות הבלתי מובנת של היקום, אקראיות סטטיסטית. אף אחד לא אוהב לדעת שהוא נדפק "סתם ככה" ללא כל סיבה וללא כל הסבר. אני שנות אור מלהבין את כוחו של היקום, אני חוקר את נושא האמונה שנים רבות, לא מהסס להתעמת עם דעות מנוגדות לשלי. אני מלא בצניעות נוכח גודלו של העולם הזה ומעגליו הבלתי מוסברים, קטונתי, אני סך הכל בשר ודם. הדבר היחיד שבטוח, הוא שאיני יודע דבר.
האמונה באל הזויה בעיניי, צורך אנושי קדום הנועד להסביר את העולם ואת עצם קיימנו עליו, צורך שאבד עליו הכלח. השקר הגדול ביותר של המין האנושי. בראש מורם אני אומר שאיני יודע דבר על העולם הזה, אך אין אני מספר לעצמי סיפורי בדיה על אלים כאלו ואחרים.
אני רודף אמת, אמת אובייקטיבית. אמת המבוססת על עובדות ולא על אמונה עיוורת, האמונה באל משולה בעיניי לאמונת "חתול שחור", אגדות האחים גרים. צר לי, אין ביכולתי להכיל את השקרים האלו, אני מעבר. אני מרגיש כילד קטן שאביו נהרג ומספרים לו שהוא נסע לחו"ל. אני לא יכול לקנות את זה, אני לא שם. אני כבר לא אותו הילד. רבים מכם יחלקו עליי וזה מבורך, העולם הזה הוא תצרף של דעותינו כמכלול. בתחילה חוסר האמונה שבי עורר בי פאניקה, מה יהיה עליי? במה אאחז? אט אט החרדות פסקו ולמדתי להכיר בכוחי שלי לשנות ולהשתנות, היש נפלא מזה?
-------------------------------------------------------------------------------------------------
כל חברה סגורה ומסוגרת מזהירה את עדת מעריציה מן ההתבוללות, שמא "מינם המיוחד", "העם הנבחר" יזדהם לו עם תרבויות אחרות. אנחנו מחנכים את ילדינו לגדול בעולם של לאומניות ופטריוטיזם חסרת כל בסיס, הרסנית. מחנכים דורות שלמים לקדש אדמה וחומר.
אני חושב שהתבוללות רבתי היא התרופה הטובה ביותר. סוף למחיצות, סוף לגדרות, סוף לבורות. דתות הן מחלה ממארת, מחלה אשר ככל שניפטר ממנה מהר יותר כך התרופה תהיה מתוקה יותר, סוף עידן. "עידן התמימות" אני קורא לה, תמוה בעיניי איך במאה העשרים ואחת אנשים עדיין בורחים לצורך הפחדני, הילדותי באלוהים. זוהי הדחקת המוות ברמה הכי אינפאנטילית שקיימת, עצימת עיניים נוכח סוף ידוע מראש. כל חיי הצבתי ואמשיך להציב אל מול עיניי את השאלות הקשות ביותר, שאלות מהן הדת כל כך פוחדת. החיפוש אחר האמת ימשיך להיות מסע חיי, מסע שבסופו אמות ואלך לאבדון, אבל ללא ספק הוא מסע מרתק, מסע המעניק לי משמעות אמיתית ובת קיימא לעצם קיומי על האדמה הזאת. מסע המקנה לי חופש מלא.
|
