לא מצליחה-

למצוא את הזמן-

ואיך אמצא את הזמן, אם כל היומיום שלי עסוק ב-לברוח ממנו.

אם כל מה שאני עושה זה רק לישון

אם כל מה שאני רוצה לעשות זה לשתות ולנוח ברגש

למצוא את השמחה בי-

והיה לי כל כך טוב פעם

והייתי כל כך שמחה וטובה

וכל כך אין לי בעבור מה לכאוב

ושום טראומה גדולה במיוחד

או בגידה ששברה לי את הלב לא התרחשו בי

וגם כל הכאב האיום שעברתי קטן כל כך לעומת הריק הקיומי 

שכרגע נמצא

רק כאב מעצם החיים.. קשה לי להסביר..

אבל זה מזכיר לי כמה אני חסרה

שמזכיר לי כמה עוד אנשים סובלים ושלנצח יסבלו

וככל שהעלה במעלה הקריירה אכאב יותר

וכשאהיה ד"ר אאשים את עצמי שאני מתנשאת בידע שלי

ואז ארצה לזרוק אותו קיבינימאט, כי מה אני באמת יודעת..

כלום. ואין שמחה. יש רק קיום. שמחזיר אותי לרצון לא להיות,

ועם זאת, לחלוטין להיות. חלק ממנו. 

למצוא את עצמי-

בכל כך הרבה מילים שזרקתי

באתר ובאוזני חברים

ואין הרבה חברים

אבל יש הרבה מילים שחוזרות שוב ושוב

וכמו מכונה מדויקת, נפלטות אותן מילים, שוב ושוב

והשאלה הגדולה, מי מאמין למילים האלו

חבריי מאוד מאמינים

אני כבר חושדת באמת שבהן

אני כבר לא מאמינה למילים שלי

ואני לא מאמינה לרגש שנמצא שם ולעתים חוגג ולעתים מבקש מיתה

הדבר היחיד שאני מאמינה בו-

זה שעוד יום יגיע

ואתו אפקח עיניים

ואזכר שוב

בדרך שעשיתי

באישה שיצרתי

ואאמין שיבוא גבר כמוני

שעייף מהדרך

ושמכיר אותי מבלי שאספר דבר

בלי מילים. ובלי מבט. ובלי מניפולציות של רגש.

הוא מכיר אותי כי הוא כמוני. ומשם.. אולי אצליח.

כי לבד זה פשוט לא עובד..