Tangerine boat A Tiger after a deer - edition of 6+2 artist print, 2006 from the series - "My mom told me not to touch garbage" - photos by Secret Artist
את הטקסט הנ"ל פרסמתי לראשונה בפורום של תחרות "אינסוף לאמנות" בה אני משתתף כשהצעתי בזמנו שתיים מעבודותי להחלפה.
חשבתי להביא את הסיפור כאן מכיוון שאני טוען - כחלק מפרוייקט הגמר שלי העוסק במתנות, כאשר מתנה יכולה להיות שינוי תודעתי (חיובי כמובן) ע"י אמצעי כלשהו או דרך סוג של התקשרות. אני חושב שהסיפור מדגים זאת היטב, ובנוסף מראה את דרך עבודתי כאמן.
קצת רקע - לפני כשנה צילמתי סידרה של תמונות בשוק הכרמל (במהלך חודשי החורף). לאחר חיפוש לא קטן של - "איך, ומה לעזעזל אני מצלם בשוק - מקום שכבר צולם כמעט כל זוית אפשרית, סדרת הצילומים שצילמתי הם צילומי מקרו של הזבל שצולמו כפי שהיה מונח בשוק בשעת הסגירה (לא, אין כאן פוטושופ).
ערב אחד, בזמן שאני מצלם באמצע השוק, כשמחצית מהבסטות סגורות והררי הזבל כבר נערמים במרכז השוק ומספקים לי עבודה למכביר, בעודי רכון מעל חצי קלמנטינה מנסה להוציא תמונה טובה (עבדתי עם חשיפות מעט ארוכות לכן הייתי צריך לצלם מספר רב יחסית של תמונות כדי שתצא אחת טובה) אחד מהבסטיונרים התחיל לצעוק עלי - "אח שלי, מה אתה דפוק, מה אתה עושה שם בזבל ?" עניתי לו בנחמדות שאני צלם ואני עושה פרוייקט אומנותי ושהכל בסדר, אולם הוא המשיך בשלו לצעוק עלי ולקלל ואז התחיל לזרוק עלי את מיטב פירות העונה - מה שבהחלט הצליח לעצבן אותי (דבר שלא קורה בד"כ), אז קמתי אליו והעברתי את המצלמה למצב של תצוגה (יתרון יחסי כשמצלמים בדיגיטאלית) הסברתי לו בנחמדות אך גם בנחישות " קודם כל אל תקרא לי "אח שלי" כי אתה לא מכיר אותי, אבל נעים מאוד לי קוראים רעי משמעות שמי - חברי, ואני צלם, הנה תסתכל, בשבילך זה אולי הזבל שאתה רגיל לראות אבל בתור צלם אני יכול לראות, ולהראות אותו באופן שונה ומזוית אחרת" - הראתי לו את התצוגה שעל המסך. אז הוא פנה אלי - הפעם עם חיוך קטן על הפנים - "ואוו, זה ממש יפה, לא הבנתי מה שאתה עושה שם בתוך כל הזבל הזה, נעים מאוד, לי קוראים דוד וזאת הבסטה שלי... ואז הוסיף - "משה,דוד, בואו רגע, אתה חייב לראות פה משהו !" - וקרא גם לחבריו.
אחרי שחזרתי באותו יום הביתה עלתה בי המחשבה - אם אני הצלחתי להראות ולהסביר למישהו שבד"כ לא צורך ומכיר אמנות את העבודה שלי והוא הבין אותה במלואה - אני את שלי כאמן עשיתי (עכשיו נשאר "רק" להתפרנס מזה). ומה בכלל "נתתי לו" ? בסך הכל נתתי לו לראות את הזבל, שהוא כל כך מכיר וכבר לא רואה אותו, בצורה אחרת.
 Left rose - edition of 6+2 artist print, 2006
שבועיים מאוחר יותר כשהצגתי את הצילומי למנחה שלי ושמאוד התרשם ואמר - "מה, יצא לך בכלל לא רע, אחלה תאורה, מה איפוא צילמת ?" שללא היסוס עניתי לו - "מה זאת אומרת - אצלי בסטודיו !" וכך נולד שם הסידרה (שלאחר מכן שונה ל"My mom told me not to touch garbage" בכדי לעורר יותר עניין וסקרנות אצל הצופה). מאוחר יותר הסברתי לו שצילמתי את זה בשוק על הריצפה כשהתאורה היא של הפלורסנטים עם השתקפויות בשלוליות לאחר הגשם.
- אבל לא ממש בילפתי - השוק הוא באמת הסטודיו שלי - שם עבדתי וגם ממנו אני ניזון - את כל הקניות שלי תמיד אני עורך שם. היום כהשהתמונות מציגות וקליפת הקלמנטינה הקטנה כבר אינה על הריצפה כך שאיש אינו מבחין בה, אלא מוצגות על הקיר בגובה העיינים בגודל 100*70 ס"מ הכל מקבל משמעות חדשה. (למרות שיש לי רעיון וקצת כבר התחלתי לעבוד עלייו - על איך אפשר להחזיר את הפרוייקט הזה למקום בו הוא נוצר, ולהציגו לאנשים ה"נכונים" - האנשים שבשוק).
את שאר התמונות מהסדרה ניתן לראות - כאן
כמעצב תעשייתי שתחום ההתמחות שלו הוא חברה וסביבה ועובד ומעצב לא מעט עם שאריות הדבר גם משפיע לא מעט על האמנות שלי ואל מה שאני מחפש, מתעניין, לומד ועוסק בו - איך יכול להיות שבמקום ליצור אדמה דשנה ופורייה מהזבל האורגני שלנו (עיינו ערך קליפה של קלמנטינה למעלה...) אנחנו יוצרים הרים של פסולת שמזהמת את מי השתייה שלנו, יקח לה שנים להתפרק, היא מסריחה, צריכים לא מעט משאבים בשביל לטפל ולשנע אותה - למה בארץ שלנו לא מחנכים מספיק, מלמדים, ומנהיגים את המושג של קומפוסט ביתי ? זאת לא תורה מסיני וניתן לחסוך לא מעט אשפה ולייצר את אחד המשאבים (שלפחות בארצינו הקטנטונת נלחמים ומקיזים לא מעט דם עליו) - אדמה !
2.12.08 היום הייתי באחת הגלריות בת"א וראיתי עבודות של נועם הולדנגרבר שגם צילם תמונות של זבל בשוק שהיה מעניין לי לראות ביחס לעבודה שלי (לפעמים כיף לעבוד "בבועה" ואז לצאת ממנה ולראות מה עוד אנשים עשו בסביבה שלה). וגם בעקבות הפוסט של מירי דוידוביץ חשבתי להוסיף גם את "מאחורי הקלעים" שלי של עולם הזוהר בשדה האמנות.....
 מאחורי הקלעים 1  מאחורי הקלעים 2 |