אני לא זוכרת על מה רציתי לכתוב כאן.

ההיה זה שידור חוזר של פוסט על סתמיות, או שידור חוזר של פוסט על כאב או געגוע, או שניהם, או שידור חוזר של פוסט על שידורים חוזרים. 
אבל רציתי.

בשבועות האחרונים זה קורה לפחות אחת לשבוע שאני רוצה לכתוב כאן. אם אני לא טועה, לפני שבוע או שבועיים אפילו תקתקתי כמה שורות.

זה קורה כי קשה לי, אבל זה לא קורם עור וגידים כי השורות הישנות והממוחזרות נדחפות ולא נותנות מקום לחדשות להיכתב.
אין חדש תחת השמש.

טוב, זה חורף עכשיו; אין שמש.
זה חורף, זה PMS, זה ביבי, זה יום ראשון, זה טבעי, את-לא-אשמה-את-לא-אשמה-את-לא-אשמה.

אז מה.

אתמול באוטו, תוך כדי נהיגה הביתה, כתבתי מחדש את אחד הפוסטים הפופולריים ביותר שלי. מסתבר שאפשר לרצות את אותם דברים כמעט מאותן סיבות אבל מתוך רגשות ופחדים שונים למדי. אלא שעל על הנייר זה נראה אותו דבר, ואי אפשר ללמוד מזה כלום. פעם זה היה עוזר לי לחשוב, היום יש לי תקווה קלושה שזה יעזור לי להתפנות.

פוסט ללא פואנטה. פעם, בהתחלה, הבטחתי שיהיו הרבה כאלה.