כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    רוזמן יחיאל חיליק

    הבלוק עוסק בחומרים המאפשרים לכל אחד מאתנו לבנות שורה, טור, קיר, חומה, בית, לנקד, לפסק, לכרוך ולהציג את היצירה על רבדיה, גווניה, פלאיה ומנעמיה.
    http://www.facebook.com/roseman.hilik

    0

    חרדה לאומית

    1 תגובות   יום ראשון, 17/2/13, 18:50



    "חרדה לאומית" נתפשת כמושג ערטילאי, שקשה להציגו בעת-שיח הדיוטות והשימוש בו עשוי להביא, עיתים
    לידי תוצאות המנוגדות למטרות שלשמן נעשה שימוש במושג זה.  מתדיינים רבים אינם עוסקים כלל בניתוח הסימפטומים הכרוכים בחרדה לאומית. ואם כבר ניסו לפרש סמאנטית אי-אלו תהליכים נלווים, הרי שלא
    נגעו כלל במשמעויות הפרגמטיות והפרקטיות של התנהגות-המונים (עם, אומה).

    מנהיג פוליטי המבקש לעשות שימוש בחרדה הלאומית, משל מבקש לקדמהּ, להסיגהּ, ללבותהּ, לעדנהּ, להפריכהּ, לאוששהּ, עשוי עתים לייצר "שקר חדש" שאינו מצוי על ציר ההיסטוריה, אך עושה שימוש בגומחותיה של רוח ההיסטוריה, ואם אין בכתובים גומחה שכזו, סביר שתיוצר מטלאיהם של ממצאים ארכאולוגיים אותנטיים ואנכרוניסטיים כאחד. "השקר החדש" אמור ללוות את התנהגותו של יחיד פוליטי, להימצא בהלימה עם מחשבותיו ואף עם תחושותיו הפיזיות.

     

    ב"חרדה אישית" ניתן לדבר על סימפטומים כגון הסמקה, הזעת יתר, רעד, יובש, קוצר נשימה, תחושת חולשה ומחשבות חרדה הבאות לידי מימד מילולי כגון: "כולם בוהים בי", "חושבים שאני לוזר", "חושבים שאני לא
    דובר אמת", "חושבים שאני לא שולט במצב", "לא רוצים לדבר אתי".

    ב"חרדה אישית" ניתן להציג דפוסי התנהגות של הימנעות מצד אחד, או פעילות יתר כגון יחסי-בידוח, ליצנות, פטפטת, תיאטרליות ועוד.

    "חרדה לאומית" שונה היא ועוטה אדרות ססגוניות ומרתקות מן הבחינה ההיסטורית, החל מפעילות התבצרות (הימנעות) וכלה בהתאבדות המונית (פעילות-יתר). "שנית מצדה לא תיפול" הפכה לדלק הגרעיני המביא אומה שלמה לידי עמידה אל-שפתי תהום. ה"שואה" נעשתה מושג מפתח להבנת "חרדה לאומית", מושג המנביט התנהגויות של הימנעות, או התנהגויות לא רציונאליות הנובעות מ"רגישות יתר" ו"תגובות-יתר".


    בספרות המקצועית נתפסת חרדה לאומית כנלווית לאי-סדר חברתי, או הפרעה חיצונית כדוגמת  מלחמה, רעב, שיטפון, פגעי טבע וכדומה. עתים נעשה שימוש במושג המתעתע - פאניקה - כמתאר חרדה לאומית הנובעת
    מאי-סדר חברתי ועתים, מאיום כלכלי, מאיום מדיני, מאיום בטחוני, מאיום אסטרונומי, אסטרולוגי, מיסטי ומרעין בישין העומדים בפתח. עתים מבלבלים בין פאניקה לבין אגורפוביה[i], או מבקשים להצמיד שני מושגים אלו למקשה אחת ואין הדברים תואמים מציאויות פוליטיות חברתיות בשל העדר "אי-סדר חברתי", או בשל העדר הפרעה חיצונית אובייקטיבית. הבלבול המושגי הזה מבליע בתוכו שאלת סובב ומסובב, שהרי על מנת ליצור חרדה לאומית יש צורך להעמיד מנגד הפרעה חיצונית המאיימת על הסדר החברתי. ובאין הפרעת-סדר חיצונית, אובייקטיבית, משמשים "זרעי ההיסטוריה" כבסיס לצמיחתה של מציאות מדומיינת המקהה את החושים ומטשטשת את היכולת
    להבחין בין וירטואליה לריאלייה. 

    את מי משרתים זרעי ההיסטוריה? מה להם ולמציאות האוביקטיבית, שהרי כלי המלחמה השתנו, בליסטראות
    פינו מקומן לטילים מונחים, חניתות כבר מזמן אינן משנות את צורתן למזמרות, תרבויות נגוזו מן העולם, כוחות רשע זכו לדרוך על במת ההיסטוריה ואף זכו להיבלע אל מאחורי מסכים, חלקם מותיר זרעים נוספים החקוקים על לוחות השיש ההיסטוריים וגווילי הזיכרון וחלקם ניגף לחלוטין בפני השִׁכְחָה הלאומית.

    ל"זרעי ההיסטוריה" נועדו הגומחות. מנהיג פוליטי מעמיק את הגומחות, מפזר בהן דשן, רעל, הורמוני גדילה, נסורת עץ, מטייב ומחסן את הגומחה מפני זדים העלולים לטרוף את הנבט הרך העולה מעלה מעלה, אל שומרון העתיקה, אל רחוב העמודים, סבסטיה, אחאב, הורדוס, דניאלה ווייס, בני קצובר, נפתלי בענעט, קדומים, חומש, הגַּן הלאומי, הגֵּן
    הלאומי, עד כי מצאנו עצמנו בלב חורשה עבותה בת שלושים אלוני התיישבות בכנסת ישראל, שלושים אלונים ממפעל ההתיישבות, ההתנחלות, העליה על הקרקע, כיבוש הארץ, חלוציות, ארץ ישראל, עם ישראל, עם סגולה, אותנו בחרת מכל העמים אותנו רוממת מכל לשון...


    וה"שקר" אינו "שקר" כלל ועיקר. זהו המכניזם של השכחה הלאומית. סבסטיה אינה אלא פרפראזה היסטורית ל"איש הישר בעיניו יעשה", פרפראזה שהובילה את העם לתור אחר שופט שיריב את ריבו (עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז) ּ- ותשקוט הארץ ארבעים שנה. אך בשקט הזה "רעמה" החרדה הלאומית, שהרי טרם באה לסיומה מלאכת ההתנחלות, רק יהודה ושמעון סיימו את חלוקת האדמות, שבטים אחרים טרם הניסו את השבטים הכנעניים, תושביה הקדומים של הארץ, יותר מכך, חרדה לאומית עולה ומתעצבת בעקבות תוכחת מלאך ה' המזהיר מפני ההזנחה בכיבוש הארץ.


    הדפוס של "שכחה לאומית" קונה לו מקום בתודעה הלאומית. העם עובד עבודה זרה, רודה בְּעם זר, שינקינאות זחוחת לב, יהדות רפורמית מתכחשת, נשות הכותל, חילול הקודש בפרהסיה, דברי לעז, פריצות, התבוללות, ניאוף, יהדות משיחית, מקדשים בהודו, טנטרה, מנטרה ומיני פיגולים, וּבא עתניאל ובא השקט, ובאה השכחה, ובא אהוד בן גרא, ובא השקט, ובאה השיכחה, שמגר ודבורה, ברק בן אבינועם ויעל, גדעון ואבימלך, תולע בן פואה יאיר ויפתח הגלעדי, איבצן אילון עבדון ושמשון הגיבור.


    שקט ושיכחה. לעת צהלת נצחון המלחמה "ההיא" היו ש"זכרו" את ימי השופטים. היו שהזהירו מפני גומחותיה של רוח ההיסטוריה,  היו שזכרו כי חלוקת הנחלות מעולם לא באה אל סופה. היו שניבאו כי ביום מן הימים יעמוד הנער ואבן בידו מול שיריון קר, נערה תטמון דינמיט בשמלתה ויועמקו הגומחות של הבאים עלינו לכלותינו בכל דור ודור והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.

    ובא לציון שואל.



     












    [i] Thorpe, G. L., &
    Burns, L. E. (1983), The Agoraphobic Syndrome. John Wiley & Sons





    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/2/13 21:52:
      המאמר עצמו מאוד ערטילאי...(ולכן כנראה לא זכה לתגובות)דרך אגב לא ברור מדוע אייתת את שמו של "בנט" (כמקובל בכלי התקשורת) דווקא באיות האידישאי של "בענעט"...

      ארכיון

      פרופיל

      חיליק רוזמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין