הרבה ימים שהיו בלי חיוך. 

הרבה ימים כאלו היו שם 

3 וחצי שנים

ובן זוג שהיה לי 4 שנים מתוכם

שחיכה גם הוא לרגע בו אחזור לחייך

לא חייכתי לגמרי. עד עכשיו.. 

הייתי במהלך טיפול אורטודנטי בו שמו

פלטה על שיניי המהממות

איך יכולתי להרשות דבר כזה..

בעיה כל כך קטנה ולא מורגשת.. שן על שן..

תזוזה קלה.. ואני בטמטומי עשיתי זאת

וגזרתי על עצמי 3 שנים בלי חיוך ועוד חצי שנה

בן הזוג שלי ככ רצה להיות מאחורי זה

הוא ראה כמה אני סובלת

גם מכאבים פיזיים וגם מכאבים נפשיים שלא הניחו לי

הרגשתי כל כך רע עם זה. ועם עצמי.. 

ובכל זאת.. הפור כבר נפל והתהליך התחיל..

ומאותו רגע התחלתי לספור ימים.. עד ששכחתי מזה והפכתי

את הכאב לב הזה לכאב לב תמידי, שפשוט נמצא שם כל אימתי שמצחיקים אותי

בכל צחוק היה עצב

הוא עצמו היה מקסים נתן לי להרגיש יפה גם כשלא הייתי מחייכת

אבל מדי פעם היה מצחיק אותי והיה נורא רוצה שאתגלגל מצחוק

ואחשוף שיניים, ואת זה לא יכולתי לעשות, והוא שנא שאני עוצרת את עצמי

ולא משוחררת כמו קודם

קיננה בי המחשבה שאני לא יפה מספיק עבורו

נורא רציתי להיות מושכת ומיוחדת בשבילו

שהוא יהיה גאה בי

שהוא ירצה בי מבוקר ועד ערב

שאני אוכל לחייך ולצחוק כמו קודם בפניו, בפניי חברים שלנו,

להרגיש בנוח, להיות קלילה, אבל לא הייתי מסוגלת

לימים הבנתי שהתשוקה שהייתה בנו והעתיד שנפרס מול עיננו 

הם לא ההווה, רציתי הווה טוב, לא רק פוטנציאל לעתיד

ובהווה לא היה טוב כי לא היה לי טוב

כי  לא חייכתי מספיק, והוא רצה אותי שמחה.

זה מדהים איך כשאנחנו עוברים דברים, טיפולים שונים במהלך החיים, 

החלטות שאנחנו עושים כדי לשפר את המצב שיהיה יותר טוב בעתיד,

בעוד ההווה נפגע.. אומרים לנו.. זה ישתלם בעתיד.. אבל מה שווה העתיד..

אם כרגע כל כך לא טוב.. למה לגעת בהווה..

והייתי משאירה את השיניים שלי כמו שהיו קודם, רק שהזוגיות שלי לא תפגע

אבל זה קשקוש אני יודעת שזה קשקוש

הזוגיות הלכה כי הגיעה הזמן שלה

ואין שום קשר לכמה יפה הייתי או לא

אבל מה שכן מדהים זה איך החיצוני משפיע על הפנימי

ואיך יש לנו לפעמים תפיסות מעוותות על עצמנו

ואיך זה כל כך לא שווה את עגמת הנפש שנגרמת לנו, שנגרמת לאחרים

ובנוגע לעניין של להיות יפה עבורו-

מה שהפנמתי זה שנשיות זה חכמה, אצילות נפש

חיוך במצבים בהם צריך קול שקט ותשומת לב

וטוב לי כרגע..

חזרתי לעצמי. למונה שאולי היא כבר לא ככ מונה העצובה,

אלא מונה שמחה, כמו לפני 4 וחצי שנים כשפתחתי את הכרטיס כאן בקפה.

מי יאמין שעברו כל כך הרבה שנים, ושארגיש וותיקה כאן,

מי יאמין שהרגשתי את המקום הזה לפעמים כבית יחידי לי בעולם,

אני לא מאמינה ברגעים אלו כשאני כותבת את זה,

אבל זה כך. הרשיתי לעצמי להיות כאן, איך שאני,

איך שבא לי. לא היה אכפת לי מהתגובות, מהכוכבים, מאיזו אישה נירוטית 

אני מצטיירת. לא הגעתי הינה כדי להכיר בן זוג. 

למרות ש-כן הכרתי גבר מדהים, אותו גבר שצעד עימי 4 שנים.

וביום מלא טוב הזה, רציתי להחזיר אהבה לכל מי שלמד להכיר אותי

מתוך כל גיבובי הרגש שכתבתי כאן

למי שלא היה שיפוטי והעניק לי אהבה ללא תנאי

והזכיר לי שקיימת אהבה כזו ברגעים בהם שכחתי.

ובהרבה מצבים של כאב, כמה מילים פשוטות של רגש,

והבחנה רגישה, חיזקו אותי ונתנו לי להרגיש חם בלב. ויצרו לי בית.

ועל כך תודה,

מעומק הלב

לעוד הרבה ימים שמחים, או עצובים שנשתדל להעביר בחיוך..

מונה