כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    סיפור אגדה

    פרופיל

    עליזהלה
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    ארכיון

    שֹדה הראיה

    9 תגובות   יום ראשון, 17/2/13, 23:41

    ''

     

    *

    תיראי כמה המילה "שֹדה" גמישה, היא יכולה להקיף את כל המרחב, למשל את כל 'שֹדה הראיה', ריבועים צבעוניים שנמתחים כשמיכת טלאים מהחלון של ביתך אל האופק, ולמעשה עד המקום בו קו הרקיע של המגדלים נוגס בפס הנוצץ של הים.

    ימים רבים היית מביטה בתשבץ הפלאי של הגגות שבניני העיר מתהדרים בהם בראשם, הם עמדו שם זקופים, מתהדרים בכובעים השונים שעל ראשם, כמו ייחסו מעמד מיוחד למקום הזה, המקום בו הם עומדים לפגוש את השמים, ואיך ירשה לעצמו בניין להעמד אל מול כל הכחול העמוק הזה כך סתם?

    הרי לא יוכל לבוא כאחרון עניי העם, כי חייב הוא, לפחות בעיני עצמו, למשוך את תשומת לבו של המביט עליו מלמעלה, ולא חשוב מאיזה חומר הוא נבנה או באיזה מרקם יבחר להתהדר בבואו לעמוד לפני שמיים, שכן תמיד ירצה לבלוט מעל האחרים, כאילו המלחמה על תשומת ליבו של היושב במרומים או שמא על תשומת ליבך שלך היא העיקר, כמו פה יבטא עצמו הגג המסוים הזה או האחר את כל כולו/

    וכך נודד הזכרון שלך הרחק לאחור במהלך הזמן, עד לפני עשרים ואחת, וקצת יותר, כשידך היתה מלטפת בלא משים את העור המתוח של בטנך, עוקבת אחר תנועות הילדה שנעה בתוכו וחושבת על שדה הראיה שעוד מעט תיחשף אליו הקטנה, מרגע שתצא מהמרחב המוגן והחשוך בו היא צפה עתה, ואת תמהה עד כמה תוכלי לעדן עבורה את המעבר הפתאומי מחושך לאור, ומבוכה עטפה אותך כששיחזרת את אותן מחשבות שהעסיקו אותך באותם ימים, אולי זו היתה תמימות של אמא צעירה שמאמינה שתוכל לבחור את 'שֹדה הראיה' של ילדתה, שתוודא שהקטנה תראה רק צבעים ומרקמים רכים ונעימים, וגם אם ידעת שככל שתגדל הרי שהיא תבחר אותם לעצמה ואת לא תוכלי להתערב בכך, מיום ליום פחות, ומשנה לשנה תאבדי את האפשרות להתערב בהעדפות שלה, אבל לפחות היום, ביום המיוחד הזה, את מוצאת את עצמך אומרת לה:

    "תצלמי, לפחות תמונה אחת כל יום, אחר-כך ממש לא זוכרים", ומיד את יודעת שהניסיון אינו ניתן להעברה, בטח לא ביום המיוחד הזה, כי היום הוא יום ה"שֹדה", ובעת הזו לא יכול שום דבר להישמע כפשוטו, כי היום גם 'שֹדה הראיה' נראה אחרת לגמרי, ואת נזכרת איך לפני עשרים ואחת שנה חשבת על הצבעוניות של שמיכת הטלאים שהכנת לילדה שתיוולד לך, וסימנת לעצמך להקפיד על צבעוניות מרגיעה, כזו שתנעים לה כשתפקח את עיניה הסקרניות, שתלווה אותה בצמיחתה, ולא שיערת שתשובי ותתעטפי בה היום בעת שקיעה מול 'שֹדה הראיה' כשציפור הפח הממריאה תחצה את השמים בדרכה אל ה"שֹדה" האחר וממלמלת :"האם גם את רואה את העננים התפוחים הנצבעים עכשיו זהב?"

    "היא רואה, בוודאי שהיא רואה, כי היא בחרה את הכיסא הצמוד לחלון", אני שבה ומשננת לעצמי את המידע המרגיע, משוכנעת שהילדה שלי, זו שיושבת עכשיו בבטנה של ציפור הפח שממריאה אל ה'שֹדה האווירי', האוורירי, האינסופי, לא הרגישה כשהצצתי מעבר לכתפה לוודא את הפרטים שקובעו במסך ההזמנה של הטיסה, 'איך הפנייה קטנה אחת של הראש היתה יכולה להפליל אותי מולה', חשבתי בליבי כשאימצתי את שרירי העין עד קצה גבול יכולתם, אל האותיות הקטנות שהקלידה במהירות טיסה אל החלונות הקטנים שבטופס, אל הפרטים הקטנים של סוג הארוחה ורוחב המעבר שבין המשענת לשולחן המתקפל עליו תוגש בשעת לילה מאוחרת, אבל הילדה שלי מכירה בי כל תגובה:

    "אמא, כל מה שקשור ל'מסע' הזה הוא שלי, אפילו פרטי ההזמנה, ואת ממש לא מוזמנת להתערב", היא מחלקת לי הוראות ברורות, הילדה שלי, מנהלת לבדה את העשרים ואחת שלה, ולמה בעצם אני מסמיקה כמי שנתפסה בקללתה?

    *

    17.2.2013

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/3/13 13:45:
      תני לה לעוף, תני לך להעצב, תני לזמן לשרטט שדות ראיה משתנים. נוגע זה.
        26/2/13 11:33:
      קשה מה? (: העיקר שהענקת לה שורשים..
        19/2/13 22:36:
      ואת תהיי כאן בשביל לחכות לה ובשביל להיות לה. השיר הזה תמיד מרגש אותי מחדש. http://www.youtube.com/watch?v=qwCfPX2tLa8
        18/2/13 20:52:
      שדה הראיה ממעוף הציפור רחב יותר, ועומק השדה (ממונחי הצילום..) שם עכשיו אותה בשיא הפוקוס, כאשר הרקע כולו קצת מטושטש (אולי גם בגלל הדמעה?).
        18/2/13 20:11:

      הזמן ניגר בין אצבעותינו בלי שנרגיש..

      והנה הילדה גדלה
      ויש לדעה משל עצמה...

        18/2/13 13:24:
      21 מי יודע נפש...צעירה
        18/2/13 12:43:

      איך "ההתרחקות" שלה

      מחזירה אותך למקום הכי

      קרוב....

      (את יודעת שאת עושה אותי לבכות?)

        18/2/13 07:44:

      ה21 שלה שונה לגמרי מה21 שלך (שלי של כולנו ההורים)

        18/2/13 07:40:
      הרהורים... הבאת את זה מאוד יפה, ובכלל את כותבת נהדר.