היה ראשי עטור

כתר פרחי כרוביות,

מלאכיות קטנות

לבושות שמלמלות שקופות

משובצות ניצני יסמין

שנקטפו לפנות בוקר

שנייה לפני הנץ החמה.

טיפות הטל האחרונות

מנצנצות בהם

כמו יהלומים לא מלוטשים,

שוחקים אל השמש,

גוונים אדומים של עלים יבשים

מנפצים בי

רסיסי ריגושים,

מסנוורים אותי ישר

לכיוון הבמה,

ריקוד הנשמה,

שרה מסוחררת,

קרוסלת החיים,

מחיאות הכפיים

בדיוק בקצב המתאים,

מרגישות בי

שייכת – לא שייכת,

פעם בטוחה

פעם לא סומכת.

אילוצים אובייקטיביים?

במופע שלי?

הבמה מתחלפת

מסתובבת מולי,

אחרי שעברו בי

אין ספור פעמים,

מחשבות מטרידות,

לילות שוממים.

אפילו ירח כסוף שהעיד

שנשארתי שלך,

שחיכיתי תמיד.

במופע שלי

שכולו שזור

בזהב סופרלטיבים

שדרסו בלי לחשוש

פחדים נגטיבים.

אילוצים אובייקטיביים?

אני עפה לרקיע,

מתאמצת לשמוע,

על נדנדה של פרחים

שנושאת אותי גבוה

ממקומות נמוכים

ואז אחזור

עטופת עננים,

מאבדת מימד

של ימים ושנים

אילוצים אובייקטיביים?

חסכים סלקטיביים

שלא תמיד ברור

אם חסרים גם לך.

אצבעותיי ברכות

ישמנו את עורך,

אקשיב לך גונח

מתמכרת לריח.

אילוצים אובייקטיביים?

פחדים אינטואיטיביים

מעוורים לעתים את עיניי.

השקט יגיע

כשתיגע

ותרגיע,

תמיס אותי

ריקמה בריקמה,

אסער בך,

מסופקת,

שלמה.

לא שבעה ממך, אהובי,

רעב של שנים

משתולל וצורח,

טעמים משתנים,

מתבשמת בריח.

אילוצים אובייקטיביים?

בינינו, יקירי,

אין להם

שום סיכוי

לנצח....