השבוע נזכרתי בסיפורים של הבת שלי על ארגנטינה.
היא הייתה שם לפני כ- 3 שנים, וחזרה עם סיפורים מסמרי שיער על מדינה בפשיטת רגל. בארגנטינה, מסתבר, אנשים הפסיקו להתחתן. בשביל מה לטרוח, הם חושבים, הרי רוב הנישואים במילא מסתיימים בגירושין.
הגירושין הם תוצאה של עוני. חד וחלק. זוגות צעירים לא יכולים להרשות לעצמם אפילו לחלום על דירה משלהם. הם נשארים לגור עם ההורים, או הסבתא, או הדוד. איפה שיש להם מקום. הצפיפות מייצרת מריבות. אין לאן לברוח, והסוף - צפוי מראש.
ארגנטינה יכולה לייצא אינספור טלנובלות על חיי העשירים אבל במציאות הכל מתקלף.
נזכרתי בסיפורים הארגנטיניים כששמעתי את הסיפור של נ' ות'. גם הם התגוררו ביחידת דיור קטנה בחצר של הוריו של ת'. אמנם הייתה להם פרטיות ואפילו דלת כניסה משלהם אבל הסמיכות של החמות והכלה הולידה ניכור וזרות. ת' נקרע בין אשתו לבין אימו, ורגע לפני הפיצוץ הבלתי נמנע הוא החליט לעשות מעשה. הוציא את כל החסכונות, גייס כספים מפה ומשם ורכש לו ולזוגתו בית קטון בשכונה חדשה לא רחוק מבית הוריו. האם והכלה היו מאושרות, ובינתיים נולד גם נכד, אז בכלל.
הסיפור של נ' ות' לא הסתיים בעושר וגם האושר היה זמני כי עוד לפני שהספיקו לחגוג את יום ההולדת הראשון של ע' כבר הגיעו פקחים לרחרח מסביב לבית, ואחר כך הגיע מכתב עם קנס דרקוני. כמה דרקוני? קחו את השכר הממוצע במשק והכפילו ב10.
ת' נזעק למשרדי הבירוקרטיה. למה כל כך הרבה, הוא שאל.
פקידה מנומנמת הביטה בו ובנייר שבידו. בנייה לא חוקית, היא אמרה, ולא גילתה לו שום דבר חדש.
אמנם השטח עליו ת' בנה את ביתו אמור לשמש לבנייה מתישהו בעתיד כאשר תוכנית המתאר החדשה של היישוב תאושר. בינתיים כל האזור מוגדר "בתהליך אישור", וכל זמן שהוא "בתהליך" הבנייה איננה חוקית. כמה זמן לוקח לאשר תוכנית מתאר? במקרה של ת', זה אורך כבר 15 שנים ועדיין לא רואים את הסוף.
אומרים שהמצוקה היא אבי ההמצאה, ות' תמיד היה בחור יצירתי. הוא לווה כסף מפה ומשם ותוך זמן קצר הצליח להשיג את הסכום הנדרש לתשלום הקנס ונותר לו מספיק הון כדי לפתוח עסק עצמאי קטן.
הוא בחור חרוץ, ת'. חרוץ מאד. הוא עבד ימים כלילות. בקושי פגש את נ' שעמדה לקראת סיום לימודי התואר השני שלה ואת ע' הקטון בן השנתיים שכבר רץ בכל הבית ופטפט כמו שדרן רדיו חסר מעצורים. העסק שלו שגשג וצמח.
ת' היה גאה, ובצדק. הוא הצליח לעמוד בתשלומי החובות, וחשב שהגיע אל המנוחה והנחלה. הבירוקרטיה חשבה אחרת. היא שוב שלחה אליו מכתב עם קנס דרקוני. כמה דרקוני? קחו את השכר הממוצע במשק והכפילו ב-6.
ת' שוב נזעק אל המשרד. כבר שילמתי, הוא טען באוזני הפקידה המנומנמת. היא הביטה במכתב באי-רצון ניכר ואמרה – מה ששילמת זה על שנה שעברה. השנה יש קנס חדש.
כל שנה קנס? ת' שאל בייאוש, והפקידה הנהנה הנהון רפה. בנייה לא חוקית. קיבלת קנס מופחת של שנה שנייה.
ת' נסע בחזרה לביתו. ברדיו שידרו תעמולת בחירות, ודיברו על מעמד הביניים ועל מצוקת הדיור. הוא הקשיב בחצי אוזן בזמן שחשב וחישב כיצד לגייס את הסכום הנדרש עבור הקנס של השנה השנייה. מחשבתו נדדה אל הקנס של השנה השלישית, והרביעית. הוא הרגיש כאילו הוא נכנס לתוך לולאה אינסופית, ובינתיים הגיע בחזרה ליישוב והביט במעלה ההר. קרני השמש נצצו על פיסות קטנות של כפור. כמו יהלומים קטנים נראה השלג שניקד את ההר.
ת' הביט אל גגות הבתים בשכונה הלא חוקית מסביב לביתו הלא חוקי, ופתאום התחברו לו הדיבורים מהרדיו עם המציאות והוא ידע שהוא מביט למצוקת הדיור ישר בפרצוף.
"את מבינה", הוא אמר לי כשנפגשנו השבוע, "אצלנו במגזר זה שונה. יש הרבה אנשים שיש להם כסף לבנות בתים, אבל לא נותנים לנו שטחים".
באותו הרגע הבנתי שאני מביטה לבעיית האדמות במגזר הערבי ישר בפרצוף.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על הבעיה, כמובן. שמעתי דיונים ברדיו וקראתי כתבות בעיתון. אבל זה לא אותו הדבר כמו לשוחח עם מישהו פנים אל פנים.
"עכשיו חזרתי מפגישה במִנְהָל", הוא אמר. העיניים שלו היו כבויות. "היה לי איזה רעיון. משהו שטוב גם לנו וגם לכם".
ת' ואני הכרנו במסגרת העבודה, ובתור עמיתים הייתה לנו מטרה משותפת. התעלמנו מהבדלי הדת והתרבות בינינו. לא היה "אנחנו" ו"אתם", היה רק "אנחנו".
"תשמעי, אני יכול לבכות עד מחר בבוקר על הקרקעות שהפקיעו לי, אבל אני ריאלי. אני יודע שלמנהל לא אכפת מערבים. הם שומרים את כל הקרקעות בשביל היהודים, אז הצעתי לו משהו שטוב גם לי וגם לו. את מבינה, למשפחה שלי יש אדמה חקלאית פה לא רחוק, ואני הצעתי לתת לו דונם של אדמה חקלאית ולקבל ממנו חצי דונם ליד הכפר בשביל בנייה חוקית. אני חושב שזה win-win ".
הוא הביט בי. הנהנתי.
"תארי לך שהמנהל היה יוצא במבצע כזה. תן דונם חקלאי וקבל חצי דונם לבנייה את יודעת כמה אדמות היו משתחררות? כמעט לכל משפחה בכפר יש אדמה חקלאית. כולם היו מוכנים לתת דונם ולקבל חצי, אבל מה הוא אמר לי ה.... פקיד הזה", הוא השתהה לרגע, "הוא אמר לי תן לי מאה דונם ואז אני אתן לך חצי דונם ליד הכפר".
"זאת פשוט חזירות", אמרתי לו. התביישתי.
"טמטום", הוא אמר.
לא ידעתי מה להגיד. אני מחבבת את ת'. הוא איש טוב. היה לי צר עליו.
"אני לא רוצה להגיד שום דבר על קיפוח, זה סתם להשחית מילים לריק, אבל בואי נדבר שנייה על כסף ואז תביני את הטמטום. תראי, לחברת חשמל יש גירעון של מיליארד שקל, נכון? הם יהיו חייבים להעלות מחירים כדי לקזז את הגירעון, נכון?"
"נכון", אמרתי.
"טמטום! היו יכולים להוציא את כל הכסף הזה מהמגזר מחר בבוקר!"
"מה? איך?" שאלתי.
"אני אגיד לך איך. אם היו מחליטים לחבר את כל הבנייה הלא חוקית במגזר לחברת חשמל. את יודעת כמה בתים לא חוקיים יש במגזר? אני אגיד לך כמה – עשרות אלפים. כמה עולה לחבר בית לחשמל? 5,000 שקל? 8,000 שקל? תעשי לבד את החשבון".
בזמן שחישבתי הוא המשיך לדבר.
"ומה אכפת להם לעשות עסקת חליפין כמו שהצעתי? אני נותן דונם אדמה חקלאית ומקבל חצי דונם אדמה לבנייה. מי שרוצה עוד חצי דונם שישלם עליו. המנהל לא מפסיד אפילו מילימטר של אדמה ועוד מרוויח כסף! את יודעת בכמה מוכרים פה חצי דונם? מאתיים אלף שקל. יש אלפי אנשים, אפילו עשרות אלפי אנשים במגזר שהיו הולכים על תוכנית כזאת מחר בבוקר. אני חותם לך על זה. ותגידי לי, כמה הגירעון של המדינה? 40 מיליארד שקל? תארי לך שהיו מאשרים לנו תוכנית כזאת, המדינה גם הייתה נשארת עם קרקעות וגם מצליחה לכסות חלק גדול מהגירעון. אבל בגלל שהם מטומטמים וגזענים הם יעלו מיסים ויקצצו תקציבים רק כדי לא לתת לנו לבנות. ובסוף, מי נדפק בסוף?"
הוא השתתק בבת אחת, ואני נזכרתי בסיפורים הארגנטיניים של בתי. חשבתי שהסיפור של ת' הוא בדיוק אותו הדבר רק בגרסת המזרח התיכון. ת' כאילו קרא את המחשבות שלי.
"יום אחד זה יתפוצץ", הוא אמר וצחק צחוק מר, "אתם הרי לא רוצים שנעבור לגור בישובים שלכם, בסדר, אני מבין, אבל אני חושש שבסוף תהיה פה אינתיפאדה. יהיה יותר גרוע ממה שהיה באוקטובר 2000. אחר כך יגידו שהכתובת הייתה על הקיר, כי כמה אפשר? כמה זמן זוגות צעירים יכולים להמשיך לגור אצל ההורים שלהם? את יודעת כמה כעסים ותסכולים הם צוברים? בסוף זה יהיה חייב להתפוצץ..."
הצעתי לו לדבר עם מישהו מהח"כים החדשים. הרעיונות שלו הרי נכנסים בדיוק תחת המטריה של שוויון בנטל.
"עזבי", הוא אמר, "אף אחד לא רוצה להקשיב לערבים". |