אח יקר ואהוב
החודשים עוברים מהר, וכבר 4 אחרונים שאתה לא כאן. אם רק היית יודע כמה אתה קרוב.. כחבר, שנחשב בעניי אפילו יותר מאח. לשמחתי בורכתי בך ובאחים שלנו, ואת שלושתכם אני אוהבת יותר מחיי. אתם חברים יקרים ואהובים לי. אני נזכרת איך שפעם הרגשתי כל כך לבד ביקום. חשבתי שאין אף אחד קרוב. לא היה איכפת לי לזרוק אותם קיבינימאט. והיום, רק לחשוב על אחד מכם כואב אותי, ובאותו רגע סכין מחלקת אותי לשתיים. תמיד הסתכלתי עלייך בהערצה, זה בטח יפתיע אותך. שהרי אף פעם לא מצאת באמת דרך, ואני הייתי נחשבת למוצלחת שבין האחים. הערצתי אותך אח, כי תמיד היית נווד, שואל שאלות, מחפש את הקושי, מחפש תמיד להגיע לגרעין הסיטואציה, לזכך את החוויה מרגש ולמצוא את האור שבה, ולשמוח. שהצלחת ללמוד עוד משהו. שהבנת את הסיטואציה, ושכמוה תבין את הבאות שדומות לה. תמיד היית כזה. אני זוכרת את הביטוי שהיה מתאר אותך, כשהיינו ילדים קטנים, זה היה:" חכם בלילה". כי תמיד היית מתחכם, שואל שאלות על שאלות, ועקשן כפרד, זה היה מרגיז לפעמים, אבל אי אפשר היה לכעוס עלייך, היית ונשארת שובה לב- עם חיוך וגומות היית מצליח להמיס את הלבבות הקשוחים ביותר גם של גברים וגם של נשים. האמת שהייתה בך, והשאלות התמימות (לכאורה) הם שהצליחו להוציא אותך מכל סיטואציה. כי ברגעים בהם היית מתבקש לתת דין על מעשים שלך, אז היית מסביר בבהירות ובלי שום בלבול, מה הניע אותך,והיית עושה את זה עם כ"כ הרבה תשוקה וכריזמה, שכל שנשאר לאותו אדם זה להבין שהמקרה שמולו נכלל תחת "מקרים מיוחדים". וכזה היית. מקרה מיוחד. לא מצאת עבודה, לא המשכת ללמוד, ותמיד הסתקרנת מאנשים. כאילו ועשית דוקטורט של ממש ב-להבין את ה-"אחר". והמסקנות איתן באת אליי, לא נפלו מגדולי המוחות שקראתי את המילים שלהם במאמרים ארוכים ומסורבלים. כדי להעשיר עצמך ברוח, היית הולך להרצאות של רבנים. פרופסורים ואקדמיה, לא היו זמנים לך, אבל אני הייתי דואגת לתת לך לקרוא דברים חשובים. אני נזכרת בקפקא שמאוד אהבת. וכמה היה ברור לי שתאהב. ואתה.. תמיד היית הולך ושומע, וחוקר, עוד ועוד ועוד. לא היית עושה שום דבר. הכל היה תפל ומשעמם בעינייך, אבל להרצאות ולשיחה עם אנשים מעניינים, היית נרתם אחת שתיים, וכאילו כוח מעולם אחר היה נכנס בך. פתאום היית ניראה חי וחיוני. בעיקר היו מעניינות אותך, שיחות רחוב כאלו, עם אנשים זרים. תמיד הסתקרנת לשמוע מה יש לזר לומר וכמה מהר הוא הופך ללא זר. כולם חשבו שאתה הלכת לאיבוד, ההורים לא הבינו מה יש לך ולמה אתה לא מוצא דרך, חברים הרשת לעצמך גם כאלו שנחשבים למפוקפקים, אבל אני ידעתי שזה בגלל שאתה לא שופט אף אחד. ושבלי שום בעיה תשב לצהריים עם חבר מהאוניברסיטה או עם איזה פושטק זר ברחוב. ובלי בעיה תהלך במסדרונות הכנסת או בשוק לוחץ ידיים לאנשים. כזה היית. וידעת לתפעל את החיים. ולמרות היכולת המניפולטיבית הזו לא הרשית לעצמך לרמות או לנצל אחרים. ונשארת נקי בנפש. ולא השחתת אותה, וע"כ אני גאה בך. עבורי אתה מצליחן. הצלחת לשמור על עצמך למרות העולם המלוכלך הזה, ושמרת על ערכים של מוסר, ושמרת על נפש שלא נכנעת לחומר או ליצריות וע"כ אני אוהבת אותך. בעוד 4 שנים תהיה כבר בן שלושים. כמה דרך עברת אח.. את המכתב הזה שאני כותבת עכשיו, לא אשלח. אלא אחכה לזמן טוב ובו אפתח את המחשב ואתן לך לקרוא את השורות האלו שכתבתי עבורך, מי יודע.. אולי זה יקרא כשתגיע לגיל 30, ועד אז אשמור את המכתב הזה בסוד. ולא שאינך יודע על אהבתי אלייך, היא ידוע לך בוודאי, אבל מה שאינך יודע זה כמה אנחנו דומים. הדבר הכי חשוב שרציתי לומר לך במכתב הזה זה שאינך יודע הכל. עליי. על אחותך. ואין לך מושג כמה נפש דומה יש לנו. והיו רגעים לפני שהתרסקת שרציתי להגיד לך: "היי.. אח יקר.. אל תברח לשום מקום.. תאפס את הראש.. יש דרך.. להיות במרכז ולהיות בשוליים במקביל.. אף אחד לא ימית את הנפש שלך.. חכה רגע.. תאמין לי שאני אצליח לחלץ אותך..אני שם כמוך.. " – אבל אתה לא יכולת להקשיב. היית מלא באנרגיות של כאב. סבלת ביומיום. וכל יום היה עוד ניצחון של הסבל על העצמי. הרגשת הכול. את חוסר הצדק הקיומי. את האגרסיביות היומיומית ברחוב. בעיקר כלפי חסרי אונים. את המבטים הפולשים עלייך לנפש. את הזיוף בשפת גוף. הרגשת.. את המשחק הכוחני חייתי ולא היית מסוגל לשחק בו. האבולוציה הזו דחתה אותך, ראית אותה בעיניהם של זרים, ועוד יותר כאבת כשראית אותה בעיניהם של קרובים. אף אחד לא הבין את הכאב שלך, אמא חשבה שאתה צריך איזון כימי, אני אמרתי לה שאתה כל כך מאוזן. בראש ובנפש, ואם יש משהו שצריך איזון זה החברה הרקובה שלנו. ההורים לא הבינו את המילים שלך, את הרגישות שלך, את העדינות שבך. הם חשבו שאתה עושה דווקא. ואני אח, שכל מילה הבנתי, לא חשפתי את עצמי. לא עזרתי לך מספיק. הרגשתי אז שאסור היה לי לחשוף את הסבל שלי, כי פחדתי שתסבול אז שבעתיים. שגם לאחותך כואב. וגם, רציתי להתנצל אח שלעתים היה נראה שתפסתי צד בבית. ברגעים בהם הייתי מנסה לפייס בינך לבין אבא. לא היית פתוח איתי לגמרי כי חשבת שאני משוחדת, שליחה מטעמו. ואבא לא היה שם לב והיה נוהג בקשיחות, ואני הייתי שותקת, כי חשבתי:"אבל זה אבא.. אתה מכיר אותו". והיום אח, אני מבינה שזה לא היה נכון. אסור היה לי לשתוק. אני אחות גדולה שלך, והייתי צריכה לשמור עלייך. ולא לשתוק. לסיום אח יקר שלי, חשוב לי לסיים באופטימיות. רק תראה איזה יופי המשפחה שלנו גדלה ופורחת. עד לא לפני הרבה היינו שישה אנשים בודדים שגרים בבית אחד, והיום.. כשכל אחד פזור בחיים אחרים, רק תראה כמה אנחנו מאוחדים, וכמה רגישות גילינו שקיימת. כל אחד מאיתנו הפך לאיש מיוחד מאוד בזכות הרגישות הזו. וזו ירושה משפחתית שאומנם מאמללת אותנו מאוד, אבל היא חלק גדול מאיתנו, ואולי המרכזית ביותר. ולכן אח, אתה צריך להיות גאה בעצמך, ובנו- חמישה אנשים שתמיד יעמדו לצידך. אוהבת, אחותך (את מונה, אתה מכיר:) http://youtu.be/fTRm3nyNpro |