השד שלי ואני יצאנו לדרך

שמוליק קראוס מת אתמול

והמוות הזה נגע בשד שלי כמו שרק מוות יכול לנגוע בו

.

אחרי 20 שנה אני עודני ילד,

ואחרי 36 שנה השד הבוער הזה לא עוזב.

כבר שתיתי את ליטרת השיכר שלי להערב .

התקלחתי.

לך לישון אני לוחש לעצמי באלגנטיות אבל הוא בשלו.

אחרי 20 שנה אני עודני ילד.

הוא לא מפסיק לשיר לעצמו השד שלי 

אני מתפשט מעצמי ונותן לו להתלבש עליי במקומי ,בתוכי ובנימי שסעיי.

הוא שרק חיכה לסדק הראשון שיפציע בעור החלק ובחשכה הראשונה

שוב גורר אותי אל הלילה,

לבד בקור.

אחרי 20 שנה אני עודני ילד.

הבניינים סוגרים עליי מכל עבר

והבר הכחול ברחוב שמנסה להחזיר לעצמו עטרה של פעם מסביר לי פנים.

הוא גיי פרנדלי הבר הכחול של השד שלי

ואני שכולי תשוקה  להוויה נשית מתמסר לו בחמלה משוגעת 

חיית המתכת חיית הבטון ממשיכה לסגור בתוכי את עצמי

ומשאירה רק את השד שם בבר הכחול שמשווע למשהו חדש.

השד שלי ואני יצאנו לדרך

ובטיבורו של לילה מצאנו את עצמנו רכונים על זיפים לא לנו.

הוויה קלוקלת של זעם ומשלחת מלאכים רעים שמלהגים סביבנו

כל עוד הגלן מורנגי של הברמן שהשד שלי חושב שהוא מסוקס 

זולג לעברנו יחד עם המשלחת.

אחרי 20 שנה אני עודני ילד והילד הזה הוא אני.

התשמע קולי רחוקי שלי, התשמע קולי באשר הנך....

הנני

הוא זועק השד שלי ומכניס אותי למונית לבנה עם מונה דפוק

חיית הבטון עכשיו עוברת למולי מבעד לזגוגית שרוטה עם מדבקות לבנות.

אני מסיט את מבטי והוא יושב לידי עדיין עם זיפים, רזה , מבט מזוגג ומזוין

הוא רוצה לזיין ...

אבל לא אותי רק את השד.

המונית ממשיכה בשלה והשד  נותן הוראות מדויקות

לנהג לחוג סביב עצמו וסביב הבטון 

כשהזיפים מניח יד על בליטת הארייה שלי ושל השד

...ההזדקרות מפתיעה אותי ...

מרימה אותי אל מעל הלילה

אל מעל מושבי העור ואני והשד מתמזגים לתשוקה אחת.....

שנעלה...?

 אחרי 20 שנה ...תשוקת המתכת ,תשוקת הברזל.