"אנחנו ילדים בתחפושת של בוגרים"

משפט שזרקתי כבדרך אגב עד שהבנתי מה אמרתי.

מגננות, חומות בצורות, משחקים ורמזים. כך אנו מתנהלים בעולמינו, שומרים על "פוליטקלי קורקט".

אדוקים באמנותינו ואזוקים ברגלינו.

מסתירים, מחביאים. רק אל תראו אותי בבקשה.

פלירטוטים סמויים, מסרים סותרים, אנחנו בבדיקה מתמדת,מגששים באפלה, אפלת החיים. שמא לא ניפגע, שמא לא ניתפס עם המכנסיים למטה.

כנות, היכן את? איך הפכת מצרך כה נדיר בעולמינו? איך הפכת נחלתם של מעטים כל כך?

אנחנו כל כך פחדנים, נמושות, זונות, מוכרים את נשמתנו לשטן.

דברו איתי תכל'ס, אל תספרו לי סיפורים. אני לא קונה את החרא הזה.

כולנו הרי מדברים "תכל'ס" נכון?

כולנו אנשי אמת. בהחלט.

ילדים גדולים, ילדים קטנים, תינוקות בעריסה.

ישובים לנו בעגלת חיינו ולא מצליחים להגיד את מה שברצונינו לומר, אילמים לרגע.

היא אומרת איקס, אני עונה בוואי.

די!

עייפה נפשנו.

אתה רוצה לומר משהו, תאמר.

אין טעם לכל משחקי ארגז החול הללו, את גן הילדים סיימנו לפני שנים רבות.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חיבוק, חום, ליטוף רך ומלטף, זה כל שאנו צריכים.

זהו בסיס קיומנו, אותו צורך המניע כל צעד בחיינו.

אז בן כמה אתה איש ישיש ויקר?

האין אתה זקוק לחיבוק חם? אין אתה זקוק למבט אוהב, למבט חם?

אינך צמא למגע ידה של אישה?

האם ישנו גיל בו הצורך הזה נפסק? ספר לי?

מרגע צאתנו לעולם ועד יומנו האחרון הצורך קיים, אחרת אנחנו לא חיים, אנחנו בחזקת מתים.

אחרי הכל כולנו ילדים של החיים.

אריק איינשטיין - ילדים של החיים