לפני כמה חודשים ביתי הקטנה התחילה לשחק ב Subway Surf . ולמי שלא יודע, מדובר במשחק שסובב סביב נערים שמציירים גרפיטי על רכבות. המטרה במשחק היא לרוץ כמה שיותר רחוק ולקבל כמה שיותר נקודות מבלי שהשומר יתפוס את השחקן, להתנגש ברכבות, להתנגש בשלטים או להתנגש בקירות שבצדדים. הסתכלתי על ביתי בעניין, מתפעלת מהמיומנויות שהיא מפגינה, עד שהגיע הרגע שבו היא הציעה "אמא את רוצה שאני אלמד אותך איך משחקים במשחק?" ניסיונות ההתחמקות שלי לא עזרו, היא התעקשה. לא נעים לי לומר, אך זו פעם ראשונה בחיי שנגעתי בכלל בטאבלט, והבנתי איך לאצבע שלי יש השפעה על מה שקורה במשחק. הסכמתי לעשות את ניסיונותיי הראשונים במשחק, ופשוט "התרסקתי" על רכבות בלי הפסקה, לא הצלחתי להתקדם במשחק יותר מכמה שניות מבלי להיפסל. מהמבוכה לא הפסקתי לצחוק, והמשחק שלי הפך מבחינת הבת שלי לאחד הדברים המצחיקים יותר בשבוע שלה. היא הזמינה מאוחר יותר גם את אחותה לראות איזה מצחיק אמא משחקת. ובאותו סוף שבוע הפכתי להיות בדיחה משפחתית. כל אחד בתורו ניסה לתת לי את הטכניקה שלו, ואני פשוט לא הבנתי מה הם רוצים. וכך התחילה הקריירה שלי במשחק Subway Surf מאוסף של התרסקויות. עזבתי את המשחק. אך הבת שלי לא ויתרה "אמא את חייבת להמשיך לשחק, אני אלמד אותך". נעניתי לה שוב, אך הפעם הצלחתי להתקדם כבר יותר מכמה צעדים בלי להתרסק. הייתי מרוצה כמו ילדה קטנה. ההצלחות הקטנות גרמו לי להמשיך לנסות, והאמת שגם התחלתי ליהנות. בשלב הזה, בעלי והבנות כבר הגיעו להישגים שנראו לי פסגת האולימפוס, ואני ייעדתי לעצמי הישגים הרבה יותר נמוכים. בהתחלה שמתי לעצמי יעד ללמוד את המיומנות הבסיסית. ממשחק למשחק הצלחתי להתקדם ולשפר הישגים, ואז התחלתי לשים לעצמי מטרות נוספות. כל פעם התמקדתי בלימוד של משהו אחר. ניסיתי ללמוד את חוכמת המשחק, לפענח את הנוסחה שמביאה להצלחה במשחק . בכל סוף שבוע שמתי לעצמי יעד אחר במשחק והתאמנתי עד שעברתי אותו. בנותיי צחקו על הטכניקה ה"מוזרה" שבה שיחקתי, וניסו לתת לי טיפים, אך התעקשתי לשחק בטכניקה המוזרה שלי. לאט לאט הפכתי לשחקנית מהמניין, שיחקתי, שברתי שיאים, והתחלתי ללמד אותן דברים חדשים שגיליתי על המשחק. ככל התקדמו השבועות הגדלתי את היעדים שלי, וכל פעם התפלאתי מחדש שהצלחתי לכבוש אותם. כשהגעתי לסכום של 110,000 נקודות ושמעתי על אנשים שעושים 700,000 זה היה נראה לי כמו הישג בלתי אפשרי. התקדמו השבועות, התחלתי לעקוף את השיאים של כולם, גיליתי טכניקות, ומצאתי את עצמי מתחילה לייעץ לאחרים איך להגיע להישגים טובים יותר במשחק. באחד מסופי השבוע, קבעתי לעצמי יעד להגיע למיליון, ואכן הגעתי. זה היה נראה לי הישג מדהים עבורי. . עד שבאחד מהשבועות הגעתי לשיא שעלה על כל דמיון אפשרי שלי בנקודה זו, בעלי, כבר טען שהצלחתי לפענח משהו במשחק, וזה הישג שהוא לא חושב שיוכל להגיע אליו. הבנות גם הן היו המומות והיו גאות בי, הצבתי להן רף גבוה להגיע אליו. . מאז, אגב, לא הצלחתי לחזור על השיא שלי. בינתיים, התלהבותי מהמשחק פחתה, ומה שנותר איתי הוא חוויה חיובית של הצלחה וכמה לקחים שלמדתי מההתנסות הזו. . למה אני מספרת לכם את הסיפור הזה?לא כדי לספר לכם כמה אני מוכשרת או יכולה (אם כי מדי פעם לא יזיק לי ללמוד לטפוח לעצמי על השכם), אלא לשתף אתכם בלקחים שלקחתי מההתנסות הזו, כי הם יכולים להיות לגמרי גם שלכם, אם תאמצו אותם:
|
