דבורה/ זבוב

‎2

יחסים

3 תגובות יום שלישי, 19/2/13, 18:39

כשהייתי נערה, אי שם בגיל 16, ופוחזת למדי,

היה אבי מספר לי אין סוף משלים. היה בא במילים, ואני

הייתי נהנית כל כך להקשיב, אבל ממהרת תמיד ללכת.

בתוך ים המילים שאבי ניסה להרגיע את נפשי בהן,

אני זוכרת משל אחד במיוחד, היה זה משל הדבורה..

כשבסוף המשל, היה שואל אותי אבי וברצינות גמורה:

" בת.. את לא שמה לב..את דבורה שחושבת שהיא זבוב..

הפסיקי לחפש את הזבל והתמקדי בדבש.. את לא מבינה שאת דבורה.."

וכך.. שנים רבות.. המשיכה הציפור, הדבורה, הזבוב שאני

לתור את עצמה. לדעת. להנות לעתים מהשכחה.

שהרי קשה לעוף עם מילים כבדות של אבא. זה מקשה על ההמראה-

חסרת האחראיות, ומקשה עוד יותר בשעת התרסקות מטה.

אז עדיף מעט לשכוח.. במקום זה החלטתי שהמילים שקיבלתי

היו מילים המתאימות לאותם ימים. הסתכלתי על עצמי והייתי גאה,

היום, אני אישה. אחראית אפילו. שמנהלת יומיום מסודר וראוי,

כזה שנחשב לטוב ואפילו יותר מהממוצע. ועוד גיבובי שטויות כמו אלו..

- העיקר בלי מילים של אבא.

בחיפוש הצוף שלי הייתה מחשבה עקשנית שאולי הצוף הזה הוא קריירה,

שאם אהיה מה שארצה אז נפשי תשקוט.. אבי, כמובן, שמח מאוד,

גם בעיניו היה זה צוף שראוי לכל הדעות. לדעתו בוודאי. לבתו בטח ובטח.

בת שתהיה ד"ר, כמה נעים.. נהנתי.. הייתי טובה בלימודיי. אהבתי-

את שלמדתי.. והמשכתי לשאוב עוד ועוד מהצוף הטעים- טעים הזה.

ואז, הגיע שלב ובו הרגשתי מעט לבד. הייתי צריכה להחליף חיים בחיים,

והנה.. להפתעתי הרבה.. הצוף האקדמי לא היה מתוק עוד.

התחלתי להבין שחסר לי.. התחלתי לחשוד שהצוף האמתי שלי הוא בן זוג.

ומי היה מאמין.. פמיניסטית שכמוני.. וכך אמרתי..: "אחד. מכל היקום.

שיהיה כמוני- זה יהיה פרויקט חיי.. קודם זה.. אח"כ יגיע הכול".

אבי כמובן עוד לא יודע על הפרויקט החדש, ואילו היה יודע היה מחסיר פעימה

וכמובן גם מחייך כמו תמיד ברגעים מורכבים כאלו-

ואומר: "קודם תהיה מה שתרצי..אח"כ תחשבי איזה גבר שתרצי לצידך..

אבל קודם כל את". ואני בוודאי הייתי אומרת: "אבל אבא.. אתה לימדת-

אותי שהדבר הכי חשוב זה חבר.. אז אני הולכת למצוא אותו". וכך.. בוודאי..

היינו מתפלספים שעות רבות.. עד שהייתי נותנת נשיקה ומרגיעה את אבא,

שיש לו בת מיוחדת שכמו תמיד יודעת מה עושה..

אבל לבד, עת הייתי חוזרת לבית שלא מרגיש ככזה

הייתי מרגישה בריק. ובתחושת הבהילות למצוא בו,

למצוא את האיש, שחלילה לא יקרה לו משהו.. שלא ימות לפני שהכרנו..

ובינתיים.. תחושה של אין טעם.. ואם כבר יש טעמו מר.. מר צפוי כזה..

שברור לי רק מלראות ולשמוע ואפילו בלי לטעום.. שהוא מר.

קשה להסביר רגש.. שמגיע כהשתוקקות של הנפש

שסוחף אחריו את הבוקר, ואת הערב, ואת המחשבות שביניהן

כיצד ניתן להסביר היסחפות שכזו..

שקודם היה טוב.. ועכשיו הגיע הטוב באמת..

ואיזה אמת ניתן לדעת בפרק זמן של ימים ספורים

ואיזה אמת ניתן לדעת בכלל בזוגיות שסוחפת את הנפש ומרוקנת אותה

וגם אם תהיה זו זוגיות עשירה ובריאה,

וגם אם הוא יהיה שם לחלוטין, ויאהב. לעומק ולרוחב

עדיין, לצערי, אכאב. עדיין ארגיש את האנושות הארורה

ואולי.. אם יהיה לנו מעט מהיחד. אולי אז האנושות לא תהיה כ"כ-

ארורה בחברתו שאולי אז נצחק ברגע בו נשחרר תסכולים

שאולי אז נבהה בשמים זרועי כוכבים

והנה לבי הפייטן שוב מוליך אותי שולל

כל כך קל לו להוליך אותי לשם..

לגרום לי להאמין שהוא ישנו

לגרום לי להרגיש אותו נוכח

ולסרב להאמין שהוא- אתה שאיננו

ומי בכלל יודע איך תראה..

ואיך תשמע.. ולרגעים..נדמה לי שאני יודעת..

אבל כבר מזמן החלטתי להפסיק להאמין לחושים האלו..

לכל החמישה וגם לשישי, בעיקר לשישי

והינה.. גם בפעם הזו טעיתי

וחשבתי שכן

והרגשתי שכן

וקיבלתי את ה-לא

והלא היה כל כך מר, כל כך לא צוף

ולדעת שבכל הטוב הזה שהיה לרגע..

מגיע פתאום טעם שכזה.. ששוכח שהוא מתוק

מצאתי את עצמי באוויר.. רגע לפני המראה לפרח אחר..

רגע לפני המפלט הבא- במילים מתוקות כדבש, ובאהבה אינסופית,

שכל שעליי לעשות זה רק להגיע וללגום ממנו.. אבל קשה לי..

לטעום משהו אחר.. כי המתוק שטעמתי עכשיו טעמו היה כל כך עדין..

שכואב לי בחזה מלדעת שקיים כמוהו והוא לא בפי.

טעם כזה.. שצריך למות קודם בשביל לחוש בו.

שצריך להיות לגמרי ריק בשביל להרגיש את כל היש שבו,

והוא כל כך מטעה. לכאורה ניראה שהוא לא נותן דבר,

שאין בו שום טעם. אבל.. רק בשקט ניתן לטעום אותו באמת.

אני יודעת כי הייתי שקטה בטעמו. וכעת.. ומי יודע אם יגיע עוד הטעם הזה..

ומי יודע אילו עוד טעמים נפלאים טרם פגשתי..

שאחד מהם.. יהיה טעמי. מתוק- מתוק. כדבש. ולוחם. כמוני.

דרג את התוכן: