כתבה: זהבה חן.

על מנת להתמודד עם סוגייה זו בחרתי לבחון את תפיסתו ומידת השפעתו של פרופסור בן ציון- דינור ז"ל שכהן כשר חינוך בארבע ממשלות ( הכנסת השלישית עד השישית) משנת 1951 ועד 1955. פרופ' דינור הוביל בתקופה סוערת של העלייה הגדולה שני מהלכים משמעותיים: ביטול הזרמים בחינוך וחקיקת חוק חינוך ממלכתי.

לידי דינור נקרתה הזדמנות יוצאת דופן: להשתתף בפיתוח חזון חינוכי ישראלי של המדינה החדשה והצעירה, ולהירשם בדפי ההיסטוריה הישראלית כמנהיג וכפוליטיקאי שהיה בין מקבלי ההחלטות שהשפיעו על  דורות של אזרחים במדינת ישראל. כאיש אקדמיה וכהוגה דעות, התפנה תכופות לבירור יסודי ומעמיק של סוגיות חשובות הקשורות ליצירתה של החברה הישראלית הצעירה. הדיונים הממושכים התקיימו עם מנהיגים רוחניים, מנהיגים פוליטיים, אנשי רוח, מחנכים ועם הציבור הרחב- כל סוגיה והפורום שלה. דינור לא הסתפק רק בפיתוח תפיסות חזון של המדינה הצעירה, ובתקופת זמן קצרה הצליח לתרגם את הגותו לתוכניות אופרטיביות מעשיות שהיו ברות השפעה על כלל אזרחי ישראל.

את משנתו באשר לחינוך לאזרחות, פרסם דינור במאמרו "דרכים וערכים" שהיה בסיס לנאומיו בפני מחנכים ובני נוער, בכינוסים ובכיכרות. הרעיונות שהביע במאמרו זה צוטטו בעיתונות באותם ימים. דינור האמין שיש לחנך ולהטמיע בדור הצעיר ערכים שיאפשרו לצעירים לתפקד טוב יותר כאזרחי המדינה, כבני  העם היהודי וכבני אדם מישראל. אזרחות כמקצוע הוא תחום ברור ועל המחנכים מוטלת האחריות להקנות לאזרחי המדינה כולה. בכנס "איגוד בתי הספר התיכוניים" שנערך בחיפה הוא מפרט: "על המחנכים להקנות לאזרחי המדינה כולה את התכונות, הידיעות וההרגלים הדרושים כדי להיות אזרחים טובים ומועילים למדינה. כל אזרח חייב לדעת את חוקת המדינה, מהות השלטון, המשטר והמשפט, ולהכיר בחובותיו כלפי המדינה ולדעת מה זכויותיו בתוכה"[1].

על פי תפיסתו של דינור, הידע יבסס ידיעה והכרה של מדינת ישראל על בעיותיה, שטחה וגבולותיה, תהליך הקמתה ומעמדה בעולם, הכרת המבנה השלטוני והשיטה המדינית. כל אלה יאפשרו ללומד לקחת חלק בחברה האזרחית.[2].

המציאות הקיומית של השנים הראשונות להקמתה של מדינת ישראל מחדדת את תפיסתו של דינור באשר לחינוך לאזרחות כעיקרון. מציאות שבה מאות אלפי יהודים עלו למדינת ישראל מארצות שונות ותרבויות שונות חייבה התייחסות חינוכית למציאת דרך שתאפשר "שותפות חיים" של האזרחים החדשים. המכנה המשותף לכולם היה יהדותם וחייהם כמיעוט וברוב המקרים נרדף, במדינות המוצא שמהם הגיעו. לגישת האזרחות כעיקרון הוא מצרף גישה משלימה, את ראיית חינוך האזרחות כמקצוע. בעיניו, חינוך לאזרחות חייב להיות במישור החינוך הבלתי והפורמאלי כאחד ולמעשה שתי הגישות משתלבות זו בזו.

דינור היה מחנך בכל רמ"ח אבריו. בכל מהלך שביצע הקפיד להסביר, לפרט ולהציע דרכי פעולה. בעיניו הייתה חשיבות רבה שהציבור יבין את דרכי החשיבה שלו ושאף להפוך את הרעיונות לנחלת הכלל. בכל הזדמנות הסביר את חובת האזרח כפי שתפס אותה : "אזרח היודע את המוטל עליו, היודע את החוקים, שומר ומקיים אותם, מבין את זכויותיו ויודע להשתמש בהן, ואינו מתחמק מאחריות, אלא מכיר בה ועושה ברצון ומתוך נכונות את הנדרש ממנו"[3].

דינור לא הסתפק בחינוך איכותי למעטים וניסה בפעולות שונות להתוות דרכים להעלאת איכות החינוך ולהפכו לנחלת הרבים. לתפיסתו:  איתנות נפשית, ליכוד חברתי, רמה אינטלקטואלית, כושר טכני ועוד הן הסוד להצלחת החינוך. תפיסתו זו הייתה הבסיס לקידום חוק חינוך ממלכתי על ידו.לאפשר מתן הזדמנות שווה לחינוך מינימאלי לכל ילדי ישראל. דינור ראה בחינוך כללי וממלכתי את הסוד לחוסן הלאומי של אזרחי מדינת ישראל.

דינור הציע במשנתו הצעה פרקטית להכשרת הצעירים כאזרחי המדינה. דינור הדגיש את חשיבות החוויה הלימודית והמעשית. כיום מוגדר תחום זה כאזרחות פעילה. על פי שיטתו, יש להפוך את המוסד החינוכי לדגם מדינה מוקטן שיקבע למעשה הלכות ביחסם של האזרחים למדינה. לפיכך יש חשיבות רבה ליחסי אנוש בבית הספר בין השותפים השונים, לפיתוח חשיבה עצמית, ללגיטימציה לחופש הביטוי וחינוך לכבוד האדם.

האם דינור דגל באינדוקטרינציה של חינוך לאזרחות? התשובה לכך אינה חד משמעית. מצד אחד, הנחיותיו למורים מוכיחות ההיפך ומצד שני יש לזכור שכשר חינוך מטעם מפלגת מפא"י, תפיסת חינוך לאזרחות נגזרה ממדיניות המפלגה השלטת ומהיעדים המורכבים שעמדו בפניה. ובכל זאת, על פי השקפתו, תפקיד בית הספר: להעלות דילמות אקטואליות ולאמן את התלמידים לחשוב ולהציע פיתרונות כבעלי תפקידים בכירים ומקבלי ההחלטות בממשל. קריאה ביקורתית באמצעות השוואת מידע בעיתונים שונים, הכרת המדינה על בעיותיה, בחינת תקציב המדינה, פיתוח רגש האחריות .דינור נושא באחריות להסביר וללמד את המחנכים את תחום התוכן החדש ודרכי הוראתו. הדוגמאות לאזרחות פעילה בכיתות ממחישים את התייחסותו לחינוך והטמעת עקרונות דמוקרטיים כמו חופש הביטוי והמחשבה, פיתוח חשיבה ביקורתית גם על מערכות השלטון. חשיבה של חינוך לאיכות שלטון שהופכת במציאות החיים של היום לכל כך אקטואלית.

דינור האמין שחובת המחנכים לחנך את התלמידים לתחושת שייכות כבני העם היהודי. הצעתו, להנהיג בבתי הספר התיכוניים, כחלק מהחינוך האזרחי, את לימוד ידיעת העם, על שתי פרשיותיה: גלויות וקהילות. בעיניו הכרת העבר ההיסטורי והמורשת התרבותית הינו חלק מהותי ויסודי של החינוך לאזרחות במדינת ישראל : " עלינו להחדיר בלב כל תלמיד הרגשה של אחווה ישראלית, של הזדהות אישית עם העם, עם גורל העם, לחנך אותו לחיות את בעיות העם, להבין, להכיר ולהזדהות עם המשימות הגדולות של העם"[4].

על פי תפיסתו של דינור. התלמידים צריכים להכיר את ההיסטוריה של העם היהודי, להחדיר בהם את תחושת השותפות היהודית, את הדאגה לגורלם של היהודים בכל מקום בו נמצאים. חייבת להיות שותפות תרבותית של כל העדות בישראל. הוא רואה חשיבות רבה לשילוב טקסטים ותכנים ספרותיים ממורשת כל העדות על מנת שלא יוצר מצב שעדות מסוימות יטענו שאין להם כל הזדהות למורשת התרבותית המזרח אירופאית. החינוך לטעמו צריך לבטא "כלל ישראליות".

דינור הוטרד משאלת חינוך לערכים- אילו ערכי מוסר להנחיל לדור הצעיר ובאיזו דרך? "כיצד לחנך את הדור הצעיר כך, שאותם הערכים המוסריים והרוחניים, אותו היחס לאדם, לזולת, לחברה, לעם שהיו במשך הדורות היסוד לאחדותו הרוחנית של ישראל, יהיו גם היסוד הרוחני לאישיותו הוא. במשך דורות ידענו להבחין בין כן, ייעשה בישראל וכן לא יעשה בישראל..."[5]

התשובה שהציע נעוצה במקורות היהודיים שהם לדעתו הסגולה להקנות ידע ולטפח אדם מוסרי ישראלי. דינור הציע דרך פרקטית בדמות לימוד טקסטים  כדוגמת סדר נזיקין, מסכת אבות ומקורות יהודיים כחלק מהלימוד וההטמעה החינוכית המוסרית של האזרח הצעיר. על פי דעתו, בחינוך לערכים חייבים להיות שני יסודות: לימוד וסגולות. את שני היסודות ניתן להנחיל בדרך של חינוך ובאמצעות התנסות: טיפוח יחס של אחריות, עידוד מוסר עבודה, הטמעת טוהר השפה והקפדה על מידות טובות בחיי בית הספר. על מנת להשיג מטרות אלה בחינוך לערכים יש לאפשר לתלמידים: התבוננות וצפייה, תהייה וניסוי, למידה מניסיונם של אחרים, רכישת ידיעות וניתוחן מחדש והסקת מסקנות.[6]

דינור היה מודע למקום בני דורו כנוער שבעט ומרד במוסכמות. הוא זוקף לזכות בני דורו את הקמת מדינת ישראל. עם זאת, צצה דמות המחנך שבו והוא הרבה להטיף לבני הנוער על ערכים ומוסר: " יש לנטוע בלב הנוער את הצו של ואהבת לרעך כמוך כאחד היסודות האיתנים לחיי החברה במדינה..." לתפיסתו, מקום הנוער בעת הזו: " ...ליצור הווי חדש של מולדת עצמאית, לשמור על אשר הושג, לטפחו ולעצבו...[7]"

דינור נאם תדיר בפני בני נוער. כנס התלמידים שהתקיים בשייח מוניס ( רמת אביב כיום) הצביע על חשיבות מקומם ותפקידם של בני הנוער בביצוע המשימות הלאומיות. בדבריו תיאר את היכולת המיוחדת של בני הנוער לבצעם בשל "הטמפרטורה המסוימת" שיש להם בשל גילם הצעיר והתקוות הגדולות שתולים בהם מנהיגי העם[8].

פרופסור בן ציון דינור היה בין הראשונים מהוגי הדיעות היהודים שהשתמשו בביטוי חינוך לאזרחות. על פי תפיסתו של דינור חינוך לאזרחות משלב בתוכו תכנים מתחומים שונים: ידיעת העם והארץ, ערכים ( אתיקה), תנ"ך, מקורות יהודיים, ספרות ותרבות, שפה עברית, אזרחות פעילה  ועוד. הוא מדגיש את חשיבות התלמיד כלומד עצמאי, שיש לו את הכלים לחקור, להתבונן, ולהסיק מסקנות תוך חשיבה ביקורתית. בן ציון דינור בחן את החינוך לאזרחות  כעיקרון וכמקצוע שני ערוצים : בערוץ אחד התמקד בעיקר במקומו ומעמדו של בית הספר התיכון  כמוסד המכשיר בוגרים ובערוץ השני קדם רעיונות אזרחיים לאור המשימות הלאומיות שעמדו בפני החברה והמדינה.

דינור שרטט את דמות הבוגר הראוי לטעמו: אזרח פעיל, בעל הכרה, אחראי בפעולותיו גם במובן האזרחי, יוצא צבא ובעל אחריות לחירותה ועצמאותה של המדינה. האזרח הבוגר צריך לנהוג כאזרח בכל אורחות חייו: בפעולותיו, במנהגיו, בהתנהגותו ויחסו לזולת, לכלל הציבור, במידת האחריות שבו (אחריותיות), בטוהר מידותיו ויושרו, ומעשיו היומיומיים.

את פרופסור בן ציון דינור ניתן להגדיר כאיש חזון ומעשה. ייחודיותו של דינור היא בכך שהשכיל לתרגם את הגותו החינוכית לכלל מעשה: כמחוקק וכשר חינוך יזם הצעות חוק שקדמו את העקרונות הדמוקרטים וקווי היסוד של ממשלות ישראל הראשונות כמו: חוק חינוך ממלכתי, חוק בתי הספר העל יסודיים, חוק יום העצמאות, חוק "יד ושם" ועוד. כנואם מוכשר, נאם והרצה תדיר בכנסים ובכיכרות ועסק בהסברת תוכניות החינוך, הצעות החקיקה והצליח לגייס את ההמונים לשתף פעולה רעיוני שסייע לו בביצוע המטלות הלאומיות החינוכיות. דינור הצליח בזמן קצר להגיע להישגים משמעותיים ביישום תוכניותיו. עם סיום הקדנציה שלו כשר חינוך השאיר תשתית רעיונית ותוכניות שאילצו את שרי החינוך הבאים אחריו להתמודד עם מציאות לא פשוטה של יישום תוכניותיו הנרחבות בקשיים תקציביים וארגוניים[9].

[1] על פי דינור, חובת האזרחות מוטלת על כל פרט ופרט. כאזרח המדינה, כבן העם היהודי וכישראלי. דבר, 27/31953 , ע' 7.