שבת בבוקר. סיימתי לקרוא את הספר, העיניים רטובות ואדומות מבכי וגושי נוזלים תקועים לי בגרון ובאף.
לא זוכר ספר שבכיתי בו כל כך הרבה, לכל אורכו...

זו הפעם הראשונה שבה אני רואה את הדברים מנקודת המבט הנשית: מהוואגינה, מהרחם, מהאוהל האדום שנשים היו פורשות אליו בכל ירח מלא לכמה ימי התבודדות מהעולם הגברי וחבירה לשבט הראשוני שלהן, בנות האם הקדומה.

יש ספרים שהם סוג של גילוי. ספרים שמשאירים בך משקע ומשנים לעד את צורת המחשבה וההתייחסות לדברים.
כמובן שצריך פרספקטיבה של זמן, אבל התחושה שלי היא שהספר הזה הוא מהזן הזה.

למה לא סיפרו לי כי בטני תהפוך לשדה קרב, לקורבן, למסת ייסורים? למה לא ידעתי כי הלידה היא הפסגה שנשים צריכות להעפיל אליה כדי למצוא את האומץ להיות אמהות? אך כמובן, אין כל דרך לספר על כך או לשמוע זאת. עד שאת עצמך אינך אישה העומדת על הלבנים, אין לך מושג איך המוות ניצב בפינה, ממתין לרגע שבו ייקרא לשחק את תפקידו. עד שאת עצמך אינך האישה שעל הלבנים, אינך מכירה את הכוח הגואה בנשים אחרות, אפילו בזרות הדוברות שפה בלתי מוכרת וקוראות בשמותיהן של אלילות בלתי ידועות.

אל תיראי, הזמן הגיע
אל תיראי,עצמותיך חזקות הן
אל תיראי, עזרה בקרבת מקום
אל תיראי, גולה מגיעה,
אל תיראי, התינוק כבר בפתח
אל תיראי, הוא יחיה ויביא לך כבוד,
אל תיראי, ידי המיילדות חכמות
אל תיראי, אדמה מתחת גופך
אל תיראי, לנו מלח ומים
אל תיראי, אם קטנה
אל תיראי, אם של כולנו

==================================

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

בקרו אותי כאן: פלקס - תוכנת הנהלת חשבונות וניהול העסק

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~