שבת בבוקר. סיימתי לקרוא את הספר, העיניים רטובות ואדומות מבכי וגושי נוזלים תקועים לי בגרון ובאף.
זו הפעם הראשונה שבה אני רואה את הדברים מנקודת המבט הנשית: מהוואגינה, מהרחם, מהאוהל האדום שנשים היו פורשות אליו בכל ירח מלא לכמה ימי התבודדות מהעולם הגברי וחבירה לשבט הראשוני שלהן, בנות האם הקדומה.
יש ספרים שהם סוג של גילוי. ספרים שמשאירים בך משקע ומשנים לעד את צורת המחשבה וההתייחסות לדברים.
למה לא סיפרו לי כי בטני תהפוך לשדה קרב, לקורבן, למסת ייסורים? למה לא ידעתי כי הלידה היא הפסגה שנשים צריכות להעפיל אליה כדי למצוא את האומץ להיות אמהות? אך כמובן, אין כל דרך לספר על כך או לשמוע זאת. עד שאת עצמך אינך אישה העומדת על הלבנים, אין לך מושג איך המוות ניצב בפינה, ממתין לרגע שבו ייקרא לשחק את תפקידו. עד שאת עצמך אינך האישה שעל הלבנים, אינך מכירה את הכוח הגואה בנשים אחרות, אפילו בזרות הדוברות שפה בלתי מוכרת וקוראות בשמותיהן של אלילות בלתי ידועות.
אל תיראי, הזמן הגיע
==================================
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ בקרו אותי כאן: פלקס - תוכנת הנהלת חשבונות וניהול העסק ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
|