0
הואהיא הסתכל עלי, חייך כמתבייש, כצנוע. חייך כמזמין, ובעיקר זמין. הואהיא הגיע לידי, והתיישב על ידי. הואהיא לא אמר דבר, שתק והמתין.
הסתכלתי, תהיתי האם אני אמור להתחיל לדבר, תהיתי אם כדאי לדבר, תהיתי, כי רציתי לדבר. רציתי להרגיש את החום, את הקרבה. את התחושה שמישהו מבין אותך, בשיחה. כמו שלאנשים אחרים זה קורה. רציתי גם
אחרי תקופה מה, יום יומיים, שבוע שבועיים. הואהיא זרק לי מילה, אולי שתיים. תוך תקופה מה, מאתיים. שמחתי, הרגשתי שרוצים בי.חייכתי, דיברנו, יעצתי, התעייצתי, עזרתי, תמכתי, נתתי, חשבתי שגם קיבלתי. אין ספק שנפתחתי
אחרי חודש חודשיים, לאחר זמן מה שהואהיא אמר לי שהוא אוהב אותי עד השמיים. הוא תפס לי את היד, אחז לי בשיער, וחדר אלי. כשעתיים. הוא היא אנס אותי, הואהיא אנס אותי. פשוט זיין לי תצורה. עד זב דם. צרחתי מכאבים, צעקתי, בכיתי כמו עלוב. אבל הואהיא לא הפסיק, הוא פשוט אמר לי מילים יפות באוזן.
המילים הפכו למשפטים, והמשפטים המשיכו לאנוס אותי עד זב דם. הן קרעו לי את הצורה, המילים הפכו לידיים ותפסו לי בשיער בזמן שמשפטים אחרים הפכו לגוף של הואהיא שרכן מעליי כמוחזיר/ה מייוחם/מת
היא, היא. אנסה אותי. המילים שלה, אנסו אותי. כל יום מחדש. היא אנסה אותי כל פעם שאני נזכר שאמרה שאוהבת אותי, שלעולם לא תשבור את האמון שנתתי. אני מרגיש שנאנסתי. |