איך לא סופרים אותי במספרות

‎0

0 תגובות יום רביעי, 20/2/13, 10:50

קודם כל צריך לחכות בתור. אפילו במספרות שמקבלות לקוחות רק עם הזמנה מראש צריך לחכות, לשבת באזור ההמתנה ולדפדף במגזיני נשים שיצאו לאור במקרה הטוב רק לפני שנה.
אחר כך מגיע זמן החפיפה. בדרך כלל החופפת היא נערה מגושמת, בעלת זרועות חזקות וציפורניים ארוכות. כשהיא משפשפת לי את עור הקרקפת, אני בטוחה שהיא מנסה לקרצף לי את המוח.
לפעמים אני נופלת על חופפת ששואלת איך המים. אם אני עונה שהם קרים מדי אז בהמשך החפיפה אני צריכה לסבול מים רותחים, ולהפך. אז כששואלים אותי איך המים אני תמיד עונה שזה בסדר, גם אם מדובר במי הפשרת שלגים.
בזמן החפיפה החופפת מנהלת שיחה ערה מעל הראש שלי. אני אף פעם לא מצליחה לעקוב אחרי הסלנג שבו היא מדברת, ומרוב מאמצי הקשבה אני מפספסת את הרגע בו היא מסמנת לי להזדקף כדי שהיא תוכל לעטוף את מחלפותיי במגבת דהויה וצרובה מאקונומיקה. היא דוחפת אותי לישיבה בטכניקה גופנית לא ממש נעימה.

הסתיים השלב הראשון בדרך החתחתים אל התספורת המיוחלת. בשלב הזה אני מרגישה מושפלת קלות, ומוכנה לעשות הכל על מנת שהעונש יסתיים מהר, ובלי השפלות נוספות, בבקשה.

החופפת שולחת אותי בהינף אצבע אל השלב הבא בתהליך, והוא יכול להיות אחד מהשניים:
1. מעבר לקודש הקודשים, כיסא התספורת.
2. חזרה לגלות באזור ההמתנה, מה שקורה בדרך כלל, כי כשהחופפת מסיימת לקרצף, למשוך, ולסרק את ציצת שערי הספר עדיין עסוק בטאצ’ים האחרונים של הלקוחה הקודמת, או שהוא פשוט החליט לקבל מישהי אחרת לפני, דהיינו, לקוחה מועדפת.

אף פעם לא הבנתי מה הופך אישה ללקוחה מועדפת במספרה. הו, כמה שאני מקנאה בהן, נכנסות פנימה ברעש וצלצולים, מתנשקות עם כל אנשי הצוות, שאומרים להן שהן נראות מ-ד-א-י-ם, ומיד מפנים להן כיסא כי הן תמיד נורא ממהרות לאיזה אירוע/מסיבה/לוויה (לוויה?!) /נסיעה לחו"ל.
פעם ניסיתי להפוך את עצמי למועדפת. לבשתי בגדים יפים, התאפרתי, ונכנסתי למספרה כולי חיוכים. החלקתי כאפות עם החופפת והפניסטית, שאלתי את הספר מה העניינים ואיפה ושוּ, ובכל זאת התבקשתי להמתין. באסה.

לעיתים נדירות הספר באמת מוכן לקבל אותי ברגע שהחפיפה מסתיימת. ואז החופפת שולחת אותי היישר אליו. יש לה אינטונציה מיוחדת כשהיא אומרת את שמו. פניה מתרככות, עיניה מצטעפות והיא כמעט מצטלבת.

במספרה משתדלים שכיסא התספורות יהיה נוח למסתפרת, אבל בעיני הכיסא הזה הוא גרסה מוקטנת לספת העינויים של רופא השיניים שמהווה תזכורת לכורסת הייסורים של הגינקולוג.
מה לעשות, אני לא אוהבת לשבת עקודה וחסרת אונים כשמישהו מקרב לגוף שלי חפצים חדים.

אז אני מתיישבת בזהירות, ואחר כך אין לי ברירה אלא להביט בעצמי. הו, האימה!
בדרך כלל יוצא לי להיתקל בהשתקפות שלי כשאני עומדת, ואז אני יכולה להכניס את הבטן, להתרחק קצת כדי להיראות יותר רזה, להסתכל על עצמי בפרופיל או לבחור לבהות בנקודה הספציפית הזאת בגוף אותה אני הכי אוהבת.

בישיבה, השומנים נשפכים מכל הכיוונים. הירכיים מכפילות את גודלן, וכשהספר עוטף אותי ביריעת הפלסטיק שאמורה להגן עלי מנתז השערות אני מרגישה כמו אוהל. אוהל קרקס. אוהל קרקס גדול מספיק בשביל להקת פילים, שבע-שמונה ממותות ועדר קטן של היפופוטמים לאחר ארוחה דשנה במיוחד.

הספר מסתכל עלי בזלזול. הוא מחטט קצת בשיער שלי. מרים קווצה פה, קווצה שם, ומעקם את הפרצוף. מאמי, הוא אומר, (או חמודה או מילת חיבה אחרת שמאפשרת לו להתנשא מעלי), השיער שלך נראה זוועה, ממש זוועה. עכשיו מגיע תור הנזיפות: את לא מסתפרת בתדירות מספיק גבוהה, את לא משתמשת בחומרים שמתאימים לשיער שלך. אם זו הפעם הראשונה שלי אצלו אז הוא דואג להשמיץ את הספר הקודם.
כשהוא רואה על הפרצוף שלי שאני אבודה לגמרי הוא מתחיל לשלוף מהמדפים כל מיני חומרים נורא יקרים שאמורים להפוך את השער שלי רך וזוהר כמו של ההיא מה-מוי כיף.
אני תמיד יוצאת מהמספרה עם שפופרות ובקבוקונים והחלטה להפוך את השיער שלי למשיי ונוצץ אבל אני אף פעם לא משתמשת בחומרים האלו בגלל שהוראות השימוש הן בלתי אפשריות, והספר מזהיר אותי שחייבים לעשות בדיוק מה שכתוב כדי שהאפקט יהיה מוצלח. כתוב שם למשל – למרוח על שיער רטוב, להמתין ליבוש במשך עשרים דקות, לשטוף במעט מים, להקציף, להשהות למשך חמש דקות, לשטוף. יש להשלים את הטיפול עם XXX. לבצע לפחות פעמיים בשבוע.

אני לא מוכנה להיות עבד של השיער שלי, אבל בגלל שהתכשירים עלו לי נורא יקר חבל לי לזרוק אותם, ואני תמיד חושבת שאולי יגיע יום בו אהיה נורא משועממת או ממש מודאגת בנוגע לשיער שלי ואשתמש בהם. אז יש לי מדף בארון שמיועד לתכשירים לשיער. לא מזמן אחד הבקבוקים נסדק. החומר שנזל ממנו איכל לגמרי את המדף. נשארו ממנו רק סיבים. true story. ואני חושבת: מצד אחד, מזל שלא השתמשתי בנוזל הזה על הראש שלי. מצד שני, הסיבים של המדף ממש רכים וזוהרים כך שהחומר הזה כנראה עובד.

כשהספר סוף סוף מתחיל לבצע את המשימה שלשמה הגעתי הוא מתחיל לדבר מעבר לראש שלי, לפעמים הוא מדבר ב"חופפית" עם החופפות ולפעמים הוא מדבר בעברית עם לקוחה מועדפת. בדרך כלל הם מרכלים על לקוחה מועדפת אחרת, ולפעמים, לעיתים נדירות, הם מערבים גם אותי בשיחה ושואלים אותי מה דעתי. אני תמיד מסכימה עם כל מה שהם אומרים. פעם, כשלא הייתי מנוסה בפוליטיקת מספרות, ניסיתי לומר מה דעתי על הנושא המדובר, אבל הם איבדו עניין ברגע שהבינו שיש לי דעה. אז אני מסכימה. רק שלא יחתוך לי את האוזן. רק שלא יקצר לי יותר מדי.

לשמחתי התלתלים שלי לא דורשים יבוש בפן, אבל לפעמים מצמידים לי את אותה חופפת מקודם במסווה של פניסטית כדי שתעניק לי מראה "טבעי". לדעתי זו סתם דרך כדי לסחוט ממני טיפ יותר גדול. עם פן ובלי פן המראה הטבעי שלי נראה בדיוק אותו דבר, וממילא מיד כשאני מגיעה הביתה אני חופפת את הראש כדי להיפטר מכל השערות הקטנות האלה שהופכות לסכינים במיוחד כשהן נתקעות בחלק הפנימי של המרפק.

ואז התספורת סוף סוף מסתיימת, אבל הסיוט עדיין לא נגמר. לוקח לי כמה ימים להתרגל למראה החדש.
אצל הספר (בדיוק כמו אצל רופא השיניים ואצל הגינקולוג) סובלים גם אחרי הטיפול.

המצב דומה גם כשאני לוקחת את הכלבה שלי להסתפר. עד לא מזמן הייתה באזור מגוריי רק ספרית אחת שעוסקת בקיצוץ מחלפות שערם של ההולכים על ארבע. כל פעם שהבאתי אליה את הכלבה היא הייתה מחטטת בפרוותה, ונוזפת בי: עבר הרבה יותר מדי זמן מהתספורת האחרונה, השער של הכלבה מדובלל, נדבקו אליה המון קוצים, והנזיפה שאני הכי לוקחת ללב - הכלבה נגועה בקרציות. הכלבה שלי היא מגנט לקרציות. ניסיתי אינספור קולרים ותכשירים אבל שום דבר לא עובד. כמובן שהספרית מציעה לי תכשיר מיוחד נגד קרציות שאפשר להשיג רק במספרות של כלבים, כמובן שהוא עולה הון קטן אבל היא תמיד מוכנה לעשות לי הנחה של כמה שקלים כי אני לקוחה מועדפת. נו, לפחות בזה הצלחתי.
הכלבה מתולתלת כמוני, וגם היא לא אוהבת להסתפר. גם לה קשה להתרגל למראה החדש שלה, ובמשך כמה ימים היא עומדת מבוישת בפינת החצר עד שהיא מתרגלת, וזה קורע לי את הלב.

לא מזמן נפתחה באזור מספרת כלבים חדשה שהיא גם חנות לחיות. החלטתי שהגיע הזמן לרענן את מגוון הנזיפות, וקבעתי תור לידידה הכי טובה שלי. ברגע שנכנסנו לחנות קפץ עלי תוכי שהחליט שאני חיית המחמד שלו. הוא ניקר לי בפרצוף ותוך כדי קילל אותי בערבית ורוסית. בעל החנות/ספר הרגיש לא נעים לנזוף בי בסיטואציה הזאת, אז הוא שמר את הכל לרגע בו חזרתי לאסוף את הכלבה אחרי התספורת. ציפיתי לשטויות הקבועות, מדובלל, קרציות וכו’. אבל הוא הגדיל לעשות וטען שאני מזניחה את החיה המסכנה, ומגישה לה אוכל ברמה נמוכה. הוא הסכים לעשות לי הנחה על שק 10 ק"ג של מזון כלבים משובח. הוא אמר: נכון שבעבר היו בעיות עם המזון של החברה הזאת, וכמה כלבים מתו אחרי שהם אכלו אותו, אבל מאז הם השתפרו מאד! הוא היה מאד אגרסיבי במאמצי המכירה שלו מחד, ובנזיפות מאידך. מזל שלא היה לי כסף בארנק, ועוד יותר מזל שהוא לא הסכים לקבל כרטיסי אשראי.

אז חזרתי לספרית הקבועה, כי הנזיפות שלה יותר קלות לעיכול. קבעתי תור לכלבה, וכשבוע לפני המועד ציידתי אותה בקולר חדש נגד קרציות. כמובן שבכל זאת היו לה קרציות, והשער שלה היו מדובלל, ומלא קוצים.

אנחנו אוהבות לטייל בשטחים פתוחים, כלבתי ואני. היא אוהבת לרוץ ולהשתולל ולהתפלש בחרא של פרות. נו, מה לעשות, כלבה.
הספרית השמיעה את מגוון הנזיפות הידוע, ואני השפלתי ראש בבושה. אבל אז היא אמרה: את מחזיקה את הכלבה בחוץ!
היא צקצקה בלשונה, ונענעה את ראשה מצד לצד כאומרת – אותך לאורנה בנאי.
ואז קרה משהו מפתיע. אולי בגלל שהאמירה הייתה כל כך מגוחכת, ממתי זה רע לגדל כלב בחצר? כל הנזיפות שלה החליקו ממני כאילו התרחצתי בשמן. רגשות האשמה חזרו לנמנם בשלווה. התחלתי לצחוק. בהתחלה רק בלב, כי לא רציתי לפגוע בספרית, אבל במכונית כבר לא יכולתי להפסיק. עכשיו אני צריכה למנף את התחושה הזאת כשאגיע בפעם הבאה לספר שלי. מי יודע, אולי זה מה שיהפוך אותי ללקוחה מועדפת גם אצלו.

דרג את התוכן: