כשהמוסיקה משפיעה כל כך על מצב הרוח, אני נוטה לשאול את עצמי, עד כמה חסרת עמוד שדרה אני יכולה להיות שכך ברגע אני מאפשרת לחיצוני להשפיע עליי. כשאני שומעת שיר שפעם היה עצוב ושומעת אותו שוב ברגע שמח, אני מרגישה כאילו ואני ברגע של חגיגה קיומית, שנשארתי, ששרדתי, שהרע הלך, והנה הטוב הגיע. והשיר הוא אותו שיר. כאילו ומזכיר לי שהכל זה עניין של נק' מבט. והפרשנות היא הרוע. זה אפילו לא השיר. ואז, עמוד השדרה מזדקף מעט ותחושה של אני שחזר שוב לעצמו, מעין תחושה שיש בית בתוך הגוף גם אם אין ממש בית פיזי. וגם אם אין בו אור מוטרינה כמו שרציתי בסלון, וגם אם אין בכלל סלון. רק שני חדרים וחצי ושותף וחתולה שמעירה אותי כל לילה. והבוקר.. הבוקר הזה התחיל חשוך, ובשורה משמחת מלאה אותו באור. ופתאום כל כך הרבה שמש. ורגע קסום אחד.. בכיכר של בית אריאלה.. ואיש זר אחד ששוכב לו בעיניים עצומות ונהנה מרגע חמים של טבע, ועוד בחורה צעירה שיושבת משמאל, על בטון אחר נשענת על גבה וקוראת לאור השמש, ואני. שמשחקת בנייד שבקושי רואים את המסך באור כל כך חזק של שמש, ומתעקשת לתעד את הרגע. ובכלל.. אובססיה שלמה נהייתה לנו בכל מלאכת התיעוד. כאילו ומחר נמות, כאילו ויש בזה בשורה. כאילו וגאונות של ממש נשפכת מאיתנו, או יופי שאי אפשר לחיות אלא בנוכחותו. קשקושים הכל...והרגע הזה טוב כל כך.. וחם בו.. ושווה יותר מכל מעשיי האהבה יחד ושווה יותר מעל רגע של יחד. התחושה הזו לעצמי.. כמה רגועה היא. מפייסת את הלב שעסוק ברגש עקשן ומהיר.. וכעת רק להינות מהמוסיקה jazz in Paris ששמעתי אי שם לפני שנתיים ברחובות גבעתיים, אחרי כאב גדול וחזרה לאהבה שהייתה 4 שנים. וכמה היה טוב לחזור לאהבה וכמה כאב היה בידיעה שכל אחד מאיתנו העז להיות עם אחר, והשיר הזה כאב אז וכאב עוד יותר כשאחר כך נפרדנו שוב.. ועכשיו.. השיר הזה שוב מתנגן.. וכרגע הוא כל כך אחרת.. מתנגן שונה.. מרגיע אותי כל כך.. ושמש.. כמה טוב כרגע..