איש.. אתה לא שמת לב, אבל היום.. טחנת לי את הראש

שלוש שעות שישבנו לשיחה.. שבה רק אתה דיברת..

וסיפרת על החברה הנורא טובה שלך.. ועל הילדים שלה..

וסיפרת על פה ועל שם.. ואני לא אמשיך לפרט שמה תגיע לדף,

הזה יום אחד ולא ארצה להביך אותך, כי אחרי הכל, אתה באמת מקסים.

אבל מותק.. הפה שלך לא נח. ואתה בא לומר לי שבאמת לא שמת לב..

למתיחות שעשיתי.. לנשימות הלא נוחות.. לזקיפות הגב.. באמת לא הרגשת..

ואני כ"כ מנומסת.. לא הוצאתי הגה.. גם לא יכולתי.. אתה חטפת את השיחה..

לאן אני יכולה להרשות לעצמי להתפרץ.. אני לא.. נאלמתי.. לא הרגשת שלא

היו בי מילים למעלה מ- 180 דק'.. כן מותק.. אני סבלנית.. מאוד.. אז נכון..

בהתחלה שאלת עליי.. ואפילו שתקת כדי לשמוע את התשובה.. ואח"כ עוד קצת עליי..

בערך 10 דק' ראשונות של נימוס, אבל מאז.. התחלת ב-אוטוסטראדה של האני.

ולא שדיברת על עצמך, ולא שלא היה לי נעים, יש לך מילים מדהימות והבנה גדולה

ורגישות עצומה.. אבל.. לא סתמת את הפה..וזה היה קשה מותק.. כי אולי לא לימדו אותך..

אבל כשיושבים עם עוד בנאדם.. בשיחה כזו שאמורה להיות שיחה בין חברים, שואלים שאלות

מדי פעם.. מחכים להנהון, מחכים לשמוע תגובה.. אבל אצלך לא.. ירית.. כאילו וכל התשובות

בידייך.. כאילו והייתי בהרצאה.. מותק, על הרצאות אני משלמת, וסותמת את הפה גם

7 שעות, אבל זה כשמראש אני יודעת שזו הולכת להיות הרצאה. ואולי.. וזה בגלל שאתה-

כזה קסם.. ובאמת לא סתם קשקשן.. אולי בפעם הבאה הביא פופקורן, או שנקנה מהדוכן-

הזה מחוץ לקולנוע.. ואז אצפה בך, בהרצאה.. ואבחר נושא.. כי בכל זאת תתן לי את הזכות

לבחור מה מעניין אותי, ולא בלבולי מוח על הורות שכרגע רחוקה שנות אור, ואם כך.. אז זה דיל טוב..

אבל מה אם פתאום תרצה לבוא בדברים.. ותתחיל איתי.. אז מותק זו תיהיה בעיה.. ניגוד אינטרסים..

מרצה וסטודנטית.. אז זה לא יעבוד. אז שתי ברירות לפנייך.. או שתפסיק לטחון לי את המוח

ותתחיל להקשיב, או שתחלום שאצא איתך אי פעם ותשאר בגדר המרצה האולטימטיבי..

לשיקולך איש.. רק עשה זאת מהר.. יש לי הרגשה שעוד עניין עומד לך על קצה הלשון..

ואני.. "אויי.. השעה כבר ממש מאוחר.. ממש.. אבל ממש.. צריכה כבר לישון".