הומלסים נתפסים הרבה פעמים אצל האמנים כפילוסופים עירוניים. מחוסרי הבית הם מושא עניין רחב אצל רב האמנים הפלסטיים והצלמים (פליקס לופה, ברוס וולדמן, יעקב גידנס, מונטי אלון ועוד רבים אחרים). אני חושבת שמה שיכול לעניין במחוסר בית זו השאלה של איך הוא הגיע למצב הזה ואיך הוא מתקיים? אולי יש בהם משהו מקסים, בקיום שלהם אחרי שהם כבר אינם אזרחים מהשורה, בני-אדם "נורמאליים". האם אפשר לקרא להם פילוסופים? אז הנה שני סיפורים: 1. "עליתי לארץ כשהייתי בן 16. אמא שלי הייתה בעבודה, אחותי שלי הייתה בלימודים. ואני הלכתי לעבוד בניקיון של משרדים אחרי בית-ספר. היה לי זמן שלא הייתי פוגש אף-אחד מהעובדים של הבניין ולא מעובדי הניקיון האחרים. אני זוכר שפעם באתי למאפרה גדולה, לקחתי משם בדל והדלקתי אותו. ואז חשבתי לעצמי:'מה אתה עושה?' שם קיבלתי את הכאפה.... את יודעת, בן אדם מתרגל לא לעבוד, הוא עוקץ מפה ועוקץ משם והוא מתרגל למצב הזה. הומלס זה יותר מצב פסיכולוגי מאשר כלכלי. הרי הוא יכל ללכת לעבוד אפילו בניקיון, אפילו בבניין, לא משנה איפה." 2. אני. בת 10 או משהו באזור הגילאים האלה. זוכרת את עצמי ילדה בבית-ספר מושיטה יד בין עוד ידיים קטנות ומגששות אל עבר היד התפוחה של ילדה אחרת שהרגע פתחה שקית של במבה וכולנו התנפלנו עליה כדי ש"תביא לנו גם". זו לא התנהגות שהלמה אותי, אני בדרך-כלל לא מאלה שמושיטות יד כדי לקחת. ורציתי לנסות להרגיש מה-זה אומר שאני "נזקקת". נגעלתי. יותר בחיים לא הושטתי יד ככה. יש משהו באמנות, בטאבו שלה, שאמור להיות גבוה, נעלה מאיתנו ושאנחנו צריכים לשאוף אליו. לדבר על מחוסרי בית דרך האמנות זו הנזקקות של האמן עצמו לערכים גבוהים ונעלים יותר. מסתמן שהאמן זקוק לנו מאשא אנחנו לו. מחוסרי הבית - כבודם במקומם מונח והמדינה צריכה לדאוג לרווחתם. אני רוצה לבקש מהאמן לדאוג לרווחתי.
|
