תודה חברים, או: איך הפסקתי להעריץ את לאונרד כהן
לפני מספר שנים נסעתי למדריד כדי להגשים סעיף ברשימת הטרום-פטירה שלי ולראות את לאונרד כהן בהופעה. הכרטיס היה זול בהרבה מהעושק הנהוג בישראל, והיה לי מקום ללון. משך שנים היה כהן אחד מקומץ אמנים שהתייחסתי אליהם בחרדת קודש, ובמידת מה כמוזיקאי "אישי משלי". האופי האינטימי של המוזיקה שלו מזמין את זה, כמו גם את הרצון למצוא אמיתות עמוקות במילים שלו - אחרי הכל, הוא קודם כל משורר ורק אז זמר, וכן הלאה. רכשתי כרטיס ברשת, הדפסתי את הקבלה האלקטרונית, וטסתי למדריד עם חבר כמה ימים לפני המופע.
בקבלה היה כתוב שאת כרטיס המופע עצמו ניתן לקבל בערב המופע או לאסוף מראש במשרד הכרטיסים במדריד. האנשים שלי שם אמרו לי שעדיף לי לאסוף מראש, כי הספרדים איטיים ויש תורים לכל דבר, אך החלטתי לחכות לערב המופע. עם זאת, בימים שקדמו לו, גיליתי שאכן הספרדים זוחלים להחריד. בכל מקום ולכל דבר היה תור, וכמעט תמיד תור מיותר שנובע מחוסר יעילות, אדישות, ו/או מחסור בכוח אדם - זאת למרות שמדריד היא עיר מודרנית וגדולה, וכלכלת העיר וספרד בכלל מבוססות על תיירות. רק לדוגמה, בבית קפה ידוע ל-chocolate con churros, משקה שוקולד עשיר עם סופגניות לטבילה (ר' תמונה) חיכינו זמן ארוך מאוד כדי לשבת, ואז זמן ארוך מאוד לקבל את המנה - כל זאת בשעת צהריים רגועה, ללא כל אינדיקציה של עומס. ברוב המקומות, גם התיירותיים, היה קשה להבין מה נמצא איפה, לאן ללכת ואיך לעשות. ספרד, כך הצטייר, היא מקום בו אתה פשוט "יודע איך הדברים עובדים" - או יכול ללכת להזדיין.
המופע של לאונרד כהן התקיים בהיכל ספורט מודרני. הגעתי כשעה וחצי לפני הזמן, מחוייך ומתרגש. החיוך לא שרד. לאחר התרוצצות כתרנגולת קטועת-ראש סביב טור ארוך של אנשים שעטף את הבלוק, וניסיון נואל לקבל הכוונה מהשוטרים ששמרו על גבולות הגזרה, הבנתי במידה לא מבוטלת של אימה שהתור הסובייטי הזה ללחם הוא התור לכרטיסים. גם למי שכבר יש לו כרטיס? שאלתי. לא קיבלתי תשובה ברורה, אבל לא היה שום מקום אחר ללכת אליו. כל האנשים עמדו כמו כבשים בטור ארוך ארוך ארוך שהזדחל מעבר לפינת הרחוב. הלכתי עד סופו ותפסתי מקום.
עמדנו בתור הזה, מאות אנשים, מעל לשעה וחצי. תשעים דקות ויותר במהלכן שוחחתי עם בחורה ספרדיה מאלחסירס, עיר הולדתו של פאקו דה לוסיה, וראיתי זוג ישראלי שעשה כמוני ובא לספרד בשביל לאונרד כהן. בשלב מסוים באה ונעלמה שעת המופע, אבל לא דאגתי, כיון שעדיין היו אינספור בעלי כרטיסים בחוץ. הרגליים שלי דאבו. ניסיתי לשמור על חיוביות. התור הוביל במורד גרם מדרגות פתוח אל קומת מרתף צמוד להיכל הספורט, ואז לתוך מסדרון. כשלבסוף הגעתי למטה, ראיתי שבקצה המסדרון ישנן שתי קופות כרטיסים. לא יותר. קהל של אלפים, ושני חלונות לשרת את כולם. המוח שלי סירב להאמין. את הקופות איישו ספרדים כמובן, בקצב מדוד ואדיש שלא שיקף במאומה את הלחץ של כל הלכודים בתור המזוויע. אספתי את הכרטיס וטסתי למעלה ולתוך המבנה.
איך שנכנסתי, קלטתי שמשהו לא בסדר: חשתי בגופי בצלילי בס. המופע, מסתבר, החל. עכשיו באמת נלחצתי. עוד כמה צלילים וזיהיתי את השיר, אחד האהובים עליי אז: Ain't No Cure For Love. המופע שטסתי בשבילו לאירופה ושבדיוק הכריח אותי לעמוד ככלב בשביל חתיכת נייר מיותרת, לא חיכה למאות האנשים שנתקעו בחוץ. לא ידעתי כמה שירים החמצתי, אבל ידעתי שהחוויה כבר נפגמה. בינתיים מעט, בהמשך יותר.
ניסיתי למצוא את המושב שלי. האצטדיון כביר המימדים היה ריק מאדם, ולא היה איש שיעזור. שום סדרנים, שום הכוונה באנגלית, שום כלום. התרוצצתי אבוד בקטקומבות האדירות, בין מעליות, גרמי מדרגות, משרדים, עד שלבסוף (בינתיים עברו עוד שירים) מצאתי את היציע שלי. הייתי מיוזע, מתנשף. כשניסיתי למצוא את מספרי השורות בעלטה, הסתבר שהללו צבועים בצבע כהה ופשוט על רצפת המתכת. במילים אחרות, כמעט בלתי נראים. ליאונרד כהן כבר היה על הבמה, באמצע המופע. גיששתי בגמלוניות עד למושב שלי, מפריע לצופים האחרים ומרגיש כמו פוץ גס רוח. האירופאים לא טורחים להבהיר לך אחרת. הרגשתי נבגד: איך יכול להיות שלאונרד כהן החל את המופע כשחלק כה גדול מהקהל שלו עדיין תקוע בחוץ?
מאותו רגע, ניסיתי להציל מעט ההנאה מן המופע, אך לא הצלחתי. גם לאחר שקצב הלב שלי ירד והזיעה התקררה ויכולתי להתרכז בשירים, הכל נראה לי חלול. יותר מכל, קלטתי כמה לאונרד כהן מודע לסגידה אליו. לא ידעתי שהוא כזה מצועצע. כל חצי שיר הוא כרע ברך, או קד עמוקות, או הניף את כובע הפדורה שלו באלגנטיות, או אמר לקהל "Thank you, friends" בקולו הערב, ועוד דברים מזויפים כאלו שבאים ישר מהלב. הוא שיחק את תפקיד הטרובדור הצנוע והרוחני שרבים מייחסים לו, גם אלו שמלחששים שהוא מלכתחילה יצא למסע ההופעות כי המנהלת-לשעבר שלו גנבה את כל הונו והוא פשוט צריך כסף. וביושבי שם, מביט באדם שכרגע שם זין ענקי על מעריציו (לו הוא קרא שישים אלף פעם "חברים"), הבנתי שהוא לא פואטיקן עניו, אלא מגלומן שמתמוגג מכל פירור של חרדת הקודש אותה מרעיפים עליו המעריצים, ולוקח מה שהוא יכול לקחת. מסתבר שהוא לא משורר לפני הכל: הוא כוכב לפני הכל. פרפומר, וזו הייתה הופעה וזהו. אחלה סאונד, אחלה נגנים, אחלה שירים, נתן עבודה, אבל שום ערך מוסף. לא ממש. לא עבורי, לפחות.
עד שהגיע ההדרן, הבנתי סופית שלא נהניתי מההופעה של לאונרד כהן, ושאם להיות כנה עם עצמי, אני מעדיף להיות לבדי באוויר הפתוח מאשר לסבול עוד דקה באצטדיון הארור. וכפי שההופעה החלה כך היא התסיימה: בלעדיי. רצתי לרכבת התחתית האחרונה בתחושת שחרור. זה היה השחרור של להגיד לעצמך את האמת, של לזרוק אלילים לעזאזל, של לעשות מה שמרגיש לך אמיתי. היום עדיין יש לי מוזיקה בראש, ובלב. תמיד הייתה ותמיד תהיה. אבל כבר אין שם בפנים הרבה מהצלילים והמילים של לאונרד כהן. הוא הפסיק להיות משהו מעֶבֶר, משהו אמיתי במיוחד - כי הוא לא. הוא סתם עוד ממזר שהיו לו כמה יציאות טובות.
- - - -
(C) כל הזכויות שמורות RAJARAJ 2013 |
