יש דברים רבים שאני מסוגל לעמוד בהם בגבורה. כאבי תופת, למשל, או מכות חשמל, או לילות לבנים, ואפילו אימונים גופניים מפרכים... אך אם יש דבר שממנו אני מסתייג באמת, זה אותם מפגשים משפחתיים המוניים, שבהם כל המשתתפים מתעקשים לגלות מידה מוגזמת לטעמי של כשרון משחק.
למשל אתמול: התכנסנו לחגוג יום הולדת לדוד שייגץ. עוד כמה שעות בטרם הארוע, החל ראשי מרצד מעצמו לפרקים, ומנגנון עתיק בגופי התעורר לחיים וניסה לשכנעני בדרכים שונות שחליתי בקדחת המערות ועלי לשכב לנוח. ובכל זאת, בשעה היעודה, לבשתי על פני ארשת חביבה (שאני שומר בארון לארועים שכאלו), ויצאתי לדרך.
הארוע המדובר התרחש בבית סבתי. בכניסה חיכתה לי הבת דודה. "או !!! – קראה בהתפעלות כשפתחה לי את הדלת – כמה טוב לראות אותך !" ובחיוך רחב הדביקה לי נשיקה על הלחי. כולם יודעים שהיא שונאת אותי שנאת מוות מאז ששכחתי את יום הולדתה האחרון. מיד אחרי הגיעה הדודה מריים. היא נפלה על זרועות הדודה מזל בחיבוקים נירגשים, אך נראה היה שפיה ממלמל חרישית לעצמה. "היא שוכבת עם בעלה מזה חודשיים – לחשה לי אימי אחרי שהבחינה בי מביט במחזה המזעזע – לפני שבועיים היא גילתה..."
החלטתי להיתרחק מהמהומה והתיישבתי בסלון. לידי הייתה ישובה הדודה גיטל, קרובת משפחה אחרת, שבהתה בנעליה."מה שלומך, גיטל ?" שאלתי בארשת החביבה מהארון.עיניה של גיטל אורו באור מזוייף גדול. הכל יודעים שדודה גיטל ניסתה להיתאבד תשע פעמים בחודשיים האחרונים משום שהיא אינה יכולה לסבול עוד את בדידותה לאחר מות בעלה ושני הילדים בתאונת דרכים מצערת. "אהה ! – קראה גיטל – כמה זמן לא ראינו ! שלומי מ צ ו י י ן !!! ואיך אתה ?" אף אחד לא מדבר איתה על זה.
הקמתי את עצמי ועברתי להתיישב בבדידות בפינה שממול. אך הנה באה הדודה לילי, ואיתה שלמה'לה, גיסה מצד אחותה (או משהו). לילי הדודה דיברה על מתכון של סלט כלשהו."לאחר מכן – הסבירה לילי בהתלהבות תמוייה – יש צורך לקצץ את הכל דק-דק-דק... ואז לטחון עד שיוצאות חתיכות קטנות"...הדודה לילי, כולם יודעים, מתעבת את שלמה'לה עד אימה, מאז שלא הסכים פעם לתקן לה איזה מכשיר חשמלי בחינם, למרות שהוא אלקטרונאי במיקצועו. אחרי התקרית, פגועה עד עמקי נשמתה, צרחה הדודה לילי על שלמה'לה לפני כל השכונה, ושלמה'לה שנפגע עד עמקי נשמתו, פינצ'ר לה את גלגלי המכונית. הדודה לילי לא רצתה להישאר חייבת, ושרפה את דירתו לפני שבועות אחדים. הגיס שלמה'לה ניסה להיתנקש בחייה פעמיים מאז, אך נכשל. כעת, שלמה'לה הנהן בעניין רב לתאור הכנת הסלט של הדודה לילי, כאילו סיפרה לו את הפתקאותיה כשנאבדה בג'ונגל וחייתה חודשיים תמימים ללא מזון שתיה.למרבה המזל, אז ניכנס גייטל, חתן היום הולדת, וכולם הפסיקו לדבר והתיישבו אל השולחן לאכול.
הבת דודה (ששכחתי את יום הולדתה) שאלה בחיוך אם אוכל בבקשה להעביר את המלח. אפשר היה להתעלם מזווית-שפתיה העקומה למטה בזעם עיוור, אלמלא פרקי ידיה הלכו והלבינו בלפיתת הסכין שבידה הרועדת. בשעת האוכל כולם היו מנומסים מאד. הדודה מריים יושבת ליד מזל, ואין הם מדברים מילה אחת על כך שמיריים שכבה עם בעלה. במקום זה הן מעדיפות ללהג על הגשם שירד ללא הפסק בשבוע האחרון."פשוט לא הפסיק לרדת ! – אמרה מזל – ממזמן לא היה חורף קשה כל כך !"ומיריים, ששכבה עם בעלה עשרים פעם לפחות בחורף הקשה הזה, הנהנה בהסכמה.
דודה גיטל ניסתה להעלים את נסיונות ההיתאבדות שלה תוך שיחה עם ארצי בן החמש של מזל:"...ואחר כך – סיפר הפעוט בהתלהבות – הלכנו לים ! ואני נכנסתי... עד הבירכיים ! עד לכאן !" הצביע על ברכיו לשם ההמחשה."ממש כיף חיים !" התפעלה הדודה גיטל והיתעטשה. לפני שבוע גם היא נכנסה לים. זה היה בשעת לילה מאוחרת, עם אבנים גדולות קשורות לנעליה. אבל היא לא הצליחה להגיע רחוק יותר מגובה המותניים.
הדודה לילי ישבה בסמוך לשלמה'לה האלקטרונאי, ושניהם נסחפו לדיבור אינלקטואלי אודות השפעת העלייה מברית המועצות על בתרבות הישראלית. "מתי בפעם האחרונה, למשל, נסעת באוטובוס ? – שאל הדוד שלמה'לה – בכל נסיעה לתל אביב, אני שומע מאחורי רוסית... פשוט בלתי נסבל !""באמת, באמת.. פשוט בלתי נסבל..." הסכימה הדודה לילי. הדוד לבש ארשת פנים מהוהרת. אולי ראה בדמיונו את עצמו, נוהג באוטובוס כשעל פניו חיוך מרושע, מלפניו על הכביש מונחת הדודה לילי, כבולה בשלשלאות, ולכל צרחותיה הוא נוסע קדימה ואחור, קדימה ואחור...
אחר כך הוציאה הסבתא את העוגה מהמקרר, והדליקה נרות. חתן יום ההולדת, הדוד שייגץ, חזר ביום שמקודם לכן מביקור אצל הרופא, שהודיעו שחלה במחלה סופנית ממארת, ונותרו לו עוד חודשיים לחיות. "אויויוי !!! איזו עוגה !" – התפעל שייגץ. "עד מאה ועשרים שנה !" שרו כל המשפחה. שייגץ כמעט התחיל לבכות, אך ברגע האחרון אמר: "מישהו ראה בטלוויזיה את התוכנית על החסידות בעמק החולה ?!" ובכך התחיל פולמוס גדול בנוגע לנדידת הציפורים בארץ ובכלל. אחר כך פרסנו את העוגה. כולם אמרו למריים שהיא אפתה עוגה מצויינת. רק מזל לא אכלה, ורחרחה את החתיכה שלה בעניין.חוץ מזה הארוחה עברה ללא תקלות מיוחדות. על סדר היום היו גם התנודות החדות במחירי הדלק, קצב התפשטות דגי הטונה במפרץ טימבקטוטו, ואם איני טועה, וויכוח שנסוב סביב המועד המדוייק של פריחת הצבעוני המצוייץ על הרי הגלבוע או משהו.
אחר כך כולם סיימו לאכול. לרגע היה שקט קל. אז אמרה סבתי: "טוב, היה נחמד מאד..."אז אפשר היה לחוש את הקסם מתפוגג. חלק מהאנשים קמו מכיסאותיהם, מלמלו כמה מילות תודה וברחו לעבר מכוניתם החונה בחוץ. הדודה מיריים נשקה לכל הדודים והדודות, אולם כשפסעה דרך הדלת, התנפלה עליה במפתיעה הדודה מזל, והחלה להכותה על פניה. הדודה מריים לא נשארה חייבת, והחלה לבעוט בנעלי העקב שלה. נשמע קנאק גדול כשאחד העצמות של מישהי משתיהן נשברה תחת העומס. סבתי מיהרה לסגור את הדלת על שתיהן, ולהשאיר את המריבה מחוץ לכותלי הבית."אין מה לדאוג – הרגיעה הסבתא – תיכף יהיה אפשר לצאת".צעקה נשמעה בקצה השולחן. מישהי כנראה נבהלה מהאקדח הגדול שהוציא הדוד שלמה'לה מכיסאו, או שמא פשוט מרעם הירייה. הכדור פספס במעט את הדודה לילי, וזאת החלה לרוץ לעבר היציאה, כששלמה'לה דולק מאחוריה, נעצר רק מדי פעם כדי לכוון ולירות. שאר המשפחה הלכה למרפסת.
"איזה לילה יפה... כל כך הרבה כוכבים !" אמר מישהו, בדיוק כשהדוד שייגץ קיבל התקף, והתמוטט כשפניו מועכים את העוגה היפה שאפתה הדודה מריים. שאר האורחים המשיכו לברוח. גם אני ברחתי, שכן הבת דודה החלה לרדוף אחרי כשבידה סכין קצבים גדול, ובפיה קללות הצורמות לאוזן. כשהייתי כבר למטה נדמה לי ששמעתי את אחד האורחים מן המרפסת מסביר לחברו את היתרונות הגלומים בטלפון הסלולרי החדש שרכש. שיחתם נקטעה לרגע כשהדודה גיטל קפצה בצרחה צרודה מן המרפסת, ועשתה במהירות את שלושת הקומות הנותרות אל המדרכה.
"תראה - המשיך אותו אורח את השיחה אודות הסלולרי - אפשר לקבוע את הצליל שכל מקש מייצר. ראית פעם דבר כזה ?!" |