את סוף השבוע שעבר ביליתי בבירת אנגליה. נסענו, בעלי ואני, לבקר את הבן. 
רציתי להתגורר במרחק הליכה מהדירה שלו. בדיעבד, לא היה בכך צורך. התחבורה הציבורית בלונדון מצוינת גם כשמדובר בשכונה המרוחקת בה הם גרים. יש שם תחנה של רכבת תחתית, רכבת עילית וארבעה קווי אוטובוס שאחד מהם פעיל 24 שעות ביממה. יותר קל להגיע לzone 3  בלונדון מאשר לבית של אחותי בלב רמת גן, אבל בשלב התכנונים עדיין לא ידעתי את מה שאני יודעת עכשיו, ולכן הזמנתי דירת חדר במרחק של כקילומטר וחצי מהדירה שלו. ראיתי תמונות באינטרנט, וזה נראה דומה כאשר הגענו לשם בעשר וחצי בלילה אחרי 12 שעות בדרכים. האיש שפגש אותנו עשה לנו "סיור" בחדר. הראה לנו את כלי המטבח והסביר איך להפעיל את החימום, תנור האפייה וכו'. לא הקדשנו תשומת לב לפרטים כי רצינו ללכת לפגוש את הבן וחברתו. רק כשחזרנו מאוחר מאד בלילה גילינו שהמיטה צרה, השמיכה קצרה ודקה כמו נייר, השירותים מיניאטוריים ונוסף על הכל – אין נייר טואלט! 
בבוקר גילינו שגם אין סבון, אין קפה, אין תה, אין סוכר או במילים אחרות אין כלום. מזל שהבאנו איתנו מהארץ גליל אחד של נייר טואלט כי אחרת זה היה יכול להיות מאד לא נעים...
לא הצלחתי להירדם עד שהבוקר עלה, וכשסוף סוף נפלה עלי תרדמה קצרה, חלמתי שאנחנו זקנים והדירה העלובה הזו היא החדר שהקצו לנו בבית אבות. אנחנו צריכים להתגורר בה בשארית חיינו.

"יאללה בוא נלך לבית אבות שלנו", אמרתי לבעלי למחרת, אחרי שסיימנו לאכול ארוחת ערב שהילדים בישלו (וסירבו לקבל עזרה מאיתנו. שבו, תנוחו, הם אמרו לנו, ואני אמרתי שאני אנוח כבר בבית אבות), ואחרי שהם סירבו לתת לנו להדיח את הכלים, ואחרי שהבנו שאנחנו מתקרצצים עליהם כבר 12 שעות ומגיעה להם (וגם לנו) קצת פרטיות.

אני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה שאימא שלי באה לבקר אותי בדירה הראשונה שלי. עשיתי לה סיור בבית. הראיתי לה איך סידרתי את המטבח. הייתי מאד גאה בעצמי. היא העבירה אצבע ביקורתית על המדף ואמרה: "חגית, תראי כמה אבק! למה את לא מנקה?"
הרגשתי כל כך נבוכה. אני עדיין זוכרת את עצמי מגמגמת בניסיון למצוא מענה הולם לתלונה שלה, ועד היום, בפעמים הנדירות שההורים שלי באים לביקור אני מוצאת את עצמי מנקה ומסדרת את הבית בקדחתנות עד שהם דופקים בדלת. 
הזיכרון הזה הדהד בי כשהבן אמר: "תורידו נעליים בכניסה, בדיוק ניקינו את הבית". 
עברה בי צמרמורת. "אני מקווה שלא ניקיתם בשבילנו", אמרתי וחשבתי איזו דוגמא נוראית נתתי לו כל השנים האלו. הוא צחק, "נראה לך? אנחנו תמיד מנקים ביום שישי". 
נשמתי לרווחה. אני לא מתעניינת בפירורי אבק או בלכלוכים אחרים. אני בדרך כלל לא שיפוטית ובכלל באתי בשביל לתמוך ולחבק כי אני עדיין זוכרת כמה זה קשה לעבור מבית ההורים למגורים זוגיים, ואם לי זה היה קשה, אז אחת כמה וכמה לבן ולחברתו שצריכים לעשות את זה בארץ זרה.

אחד הדברים שהבן חשש מהם לפני המעבר היה העניין הזה של השפה. איך אני אסתדר עם האנגלית, הוא תהה. והנה הוא היום, שלושה חודשים אחרי, מפטפט באנגלית שוטפת ובמבטא בריטי כאילו הוא נולד שם.

בשלושת החודשים האחרונים הוא הספיק להקים להקה עם נגנים מכל העולם: מתופף רוסי, גיטריסט ארגנטינאי, בסיסטית איטלקיה וקלידן בריטי וביחד הם מנגנים ושרים את החומרים המקוריים שהוא כתב והלחין. 

אין ספק שלונדון היא ה-מקום למוזיקאים כמוהו. מצד שני, בעיר יש ריכוז כל כך גדול של אמנים שהוא צריך לעבוד מאד קשה כדי לגרום לאנשים להבחין בו. 
יש אמנים שמחפשים את הגימיק או הפרובוקציה שתביא את הקהל. הבן החליט שהוא לא רוצה ללכת בדרך כזו, הוא רוצה להגיש את עצמו נטו בלי שום מניירות, ומקווה שיימצא מספיק קהל שיאהב את מה שיש לו לומר. הוא בסך הכל בן 21 אבל יש לו מה להגיד. השקפת העולם שלו מאד מגובשת ומתבטאת, כמובן, בשירים שלו.  
הוא מאמין, למשל, שאין דבר כזה חלומות, יש מטרות, ובשביל להשיג את המטרות בחיים צריך לעבוד קשה, להתאמץ ולא לסמוך על המזל. 
"זה לא החלום שלי לעשות מוזיקה בלונדון", הוא אמר לא מזמן בראיון לתחנת רדיו בריטית (באנגלית), "זאת הייתה המטרה שלי והתכוננתי לקראתה במשך שנים". 
הוא התחיל לחסוך כסף עוד כשהיה תלמיד בתיכון והמשיך בזמן השירות הצבאי שלו. הוא התכונן לנסיעה במשך זמן רב. חקר, למד, חיפש הזדמנויות, והכין רשימות. 
עכשיו הוא עובד קשה לקראת המטרה הבאה – חתימה עם לייבל שיפיץ את האלבום שלו.