"מישהו היה בעולם/מישהו איננו עוד/אם יחיה או ימות בן אדם/העולם לא יעמוד"

*

לא היו שירים, רק הרב שהכריז את אל מלא רחמים, בשירה חלשה. אבל היא התחילה לשיר לעצמה את השיר שבגללו בעצם היא הגיעה לשם. צר היה כל כך הייתי אז מוכרח לפרוש כנפיים ולעוף...ותחת השמיים הפתוחים ולקול שירתה חשבתי לעצמי כמה מוזר שדווקא זו ההלוויה הראשונה בה היא נוכחת בארץ, למרות שהגיעה לכאן לפני לא מעט שנים בכלל, ומה מחבר בין מי שנולדה בארץ רחוקה ומנותקת, ועברה מסלול מדהים למדי של הרס עצמי,של משקה מר,וגברים מתעללים,וימי מעצר,ומזרקים,ושיכחה,וטירוף חושים ומערכות, והנה היא פה, באה לתת כבוד אחרון לאדם שלא הכירה, אך שיר אחד שלו הפך לחלק בלתי נפרד ממנה. 
וגם הוא עבר מסלול של הרס עצמי בעברו, וגם הוא מצא סוג של שלוות נפש רק לקראת ימי זיקנתו. 
היא אומנם עוד רחוקה מלהיות זקנה, אבל את ההרסנות של העבר הרחוק מחליפות כעת בעיות בריאותיות לא מעטות, ואולי דווקא זה מה שהביא גם לה את שלוות הנפש, שלוות הנשמה.

* ביום שישי היום בשעת אחר צהריים, מול הים הרחב, הרוח נטשה לחלוטין, וכך עומד לו הים רגוע, כמו אגם ענק. המצוקים מאחור, ולהקות שחפים נוחתות על המים. 
אין כמעט אדם על החוף הפראי, מאופק עד אופק. 
גם הים יכול למצוא את שלוות הנפש שלו, כאשר הרוחות הסוערות נרגעות. 
וגם אנו נבער כמו הסנה ונסער כמו סופה, ונבקש שורש לעצמנו, אך בסופו של דבר אולי יתמזל מזלנו ונמצא את הר הנבו שלנו, ונעמוד עליו ונראה מעבר למדבר,ומעבר להרים, רחוק רחוק ושקוף שקוף,עד לים הגדול והשקט.
ואולי אז תבוא סוף סוף הדרך אל סופה..