0

לונדון כן מחכה לי (2)

0 תגובות   יום שבת, 23/2/13, 14:22

שלושה חודשים הוא גר בלונדון. רציתי להיות חלק מהחיים החדשים, ולו רק לזמן קצר. רציתי להראות לו שאני תומכת בו, גאה בו. רציתי לוודא שמערכת היחסים שלנו לא נפגעה בגלל המרחק. וזה היה עונג גדול לגלות אותו מחדש. לראות את הילד שעזב את הבית בתוך הגבר שהוא צמח להיות. הוא הלך לפנינו, ולמרות שהיינו בלונדון כבר המון פעמים בעבר הלכנו אחריו והקשבנו לו ברוב קשב כי עכשיו זאת העיר שלו. 
מזג האוויר הסביר לנו פנים. בדרך כלל האור בלונדון אפור ומימי כמו גלגל עין של לבקן, לשמחתי, ביומיים וחצי שלנו זרחה שמש שקרנית. אז יכולנו לכבוש את העיר ברגליים. 
הצטרפנו אל הבן ליום סידורים. הוא היה צריך לאסוף דיסקים מהדפסה.


''

 

אחר כך הלכנו לסופרמרקט. מחירי המזון בלונדון זולים משמעותית מהמחירים בארץ. הנה כמה מחירים לדוגמא: ליטר חלב במיכל פלסטיק-  4.30 ₪, לחם פרוס מקמח מלא-  4.60 ₪, גבינה צהובה (כמו עמק) 250 גרם: 6 ₪. 
למחרת הלכנו לקנות בגדים. אני שונאת לקנות בגדים, אבל הם רצו ללכת ואנחנו זרמנו. בחנות התפצלנו לגברים לחוד ונשים לחוד והייתה לי הזדמנות לבלות עם החברה שלו
היא אוהבת אופנה, אני לא, אבל אני מתעניינת בכל מה שמעניין אותה. אני מאמינה שהבסיס לכל מערכת יחסים הוא התעניינות אמיתית וכנה במה שמעניין את הצד השני. רק ככה לומדים להכיר. החבר שלה למשל, אוהב כדורגל. באופן אישי אני חושבת שזה משחק די טיפשי אבל כשהוא היה קטן הקשבתי במשך שעות לתיאורי המשחקים שלו נגד כיתה ב/2 (המניאקים האלו...), אחר כך, כשהוא התחיל להתעניין במוזיקה ביקשתי שהוא ישתף אותי בשירים שהוא אוהב. נסענו ביחד להופעות בחו"ל, וגם היום הוא מכין לי מדי פעם רשימת השמעה עם המוזיקה שהוא אוהב.

היה לי מאד כיף להסתובב עם החברה שלו בחנות הבגדים הענקית, ולהקשיב למה שיש לה לומר בענייני אופנה. אגב, האופנה האחרונה בלונדון היא מכנסיים קצרות מעל טייץ או גרביונים. בעיני זה די מכוער, היא אמרה שזה דווקא חביב. בסוף הסכמנו שזה חשוב מי המתלבשת. ראיתי גם נשים בגילי לבושות כך, וזה נראה לי לא הולם בדיוק כמו השמלה של שרה נתניהו. יש כאלו שהולכות עם מכנסיים כל כך קצרות שנדמה לי שהן בעצם לובשות תחתונים על המכנסיים. אם זה היה פורים, הן היו בקלות יכולות להוסיף S על החולצה ולהגיד שהן סופרמן...

אחרי שעה של שיטוט יצאתי עם 3 זוגות מכנסיים שעלו לי פחות מ-150 ₪, כולם ביחד. בונוס. 

 

בערב הלכנו לפאב השכונתי. היו שם בערך 15 אנשים. כמעט כולם גברים. חלקם צעירים בשנות העשרים לחייהם, חלקם מבוגרים והיו אפילו קשישים בשנות השבעים לחייהם. הגיל לא מהווה פקטור בפאב. ראיתי את זה בסדרות בריטיות. כולם שותים עם כולם.  
גם בחבורה הקטנה שלנו הגיל לא היווה פקטור. חלקנו שולחן. כל אחד עם הפיינט שלו. פטפטנו וצחקנו. זה נחמד שאפשר לדבר בעברית בלי שאף אחד מבין אותך, למרות שאי אפשר היה לשמוע אותנו גם ככה. המוזיקה הייתה חזקה, ומדי פעם הברמניות הגבירו אותה כשהשיכורים התחילו לרקוד. הם רקדו, ונפלו, וקמו ושתו עוד. זה היה עצוב. 
לא רחוק מאיתנו ישב אחד מהקשישים. ליד הכוס שלו היה מזרק גדול. בהתחלה חשבנו שזה מזרק שוקולד אבל זה היה מזרק בירה. מדי פעם הוא מילא את המזרק בבירה והזריק לצינורית שבלטה לו מהמכנסיים. השד יודע לאן הבירה הזאת הלכה.

זה היה יותר מדי בשבילנו, אז פרשנו. הם לביתם, ואנחנו לבית האבות שלנו.

 

בבוקר האחרון שלנו ביחד הלכנו לטייל בהייד פארק, לבקשתי. הייתי חייבת לראות קצת ירוק. זה היה יום ראשון בבוקר, וכמיטב המסורת עמדו בפינת הפארק כמה נואמים על במות מאולתרות. אחד שר פסוקים מהתנ"ך. הוא היה מוקף בשלטים מעוטרים במגיני דויד, ובכתובות תמיכה בישראל הלא היא ארץ הקודש ממנה ייצא המשיח. מולו עמד גבר מוסלמי, וככל הנראה דיבר על דברים אחרים לגמרי.  לא שמעתי, וגם לא רציתי לשמוע, כי יש לי מספיק מהחרא הזה פה. לא צריך לנסוע בשביל זה עד ללונדון. העדפתי להסתכל על הסנאים. 

''

דרג את התוכן: