0
מהורהר, מעורער. ניקוטין, קופאין ושוב פעם. רוצה להקיא את הכל, רוצה לישון, לישון לנצח. בטן כבדה ומכווצת, אין סיבה הנראית לעין. לו הייתה לה רק סיבה אחת אשר הייתי יכול להצביע עליה ולטפל בה. ישנן כמה וכמה סיבות, בכל שבת אחר הצהריים אני מוצא את עצמי במצב האפאטי והפסימי הזה, כרוניקה של סוף השבוע. יום שישי אופוריה לעומת מוצאי השבת האפורים. אני מוצא את עצמי מתמודד עם הכאב בכתיבה, זה טוב ומבורך אבל לגמרי לא מובן לי. הכתיבה שלי דרך עיניי הסובייקטיביות גרועה, אין בה גרם יצריתיות ואין בנאמר בה חידושים והברקות. כתיבה אינטואיטיבית המשכתבת מחשבות שחוזרות על עצמן שוב ושוב. כמו פח אשפה גדול של חרא.
החיים כל כך דוחים בעיניי כרגע, הטוויסטים מהירים לי מדי. הרי לפני כמה ימים הייתי מלא בחדוות עשייה ומלא באנרגיות, ועכשיו? עכשיו ריק, ריק מתוכן, ריק מתכלית. שנאה עצמית מקיפה אותי ומאיימת על שלומי. כמובן שזה יחלוף, אמרתי לא פעם שאני לא מבין את היקום המוזר הזה ואין אני מתיימר להבינו. בכל שקשור אליי זה קצת בעייתי, חוסר ההבנה שלך את הרגשות שלך יוצר דיסונאנס מעיק ותחושת חוסר אונים מוחלטת אל מול רגש שולט. מה מעיק עליי לעזאזל? הבדידות? חוסר הזהות? הפסימיות שקפצה לביקור? שילוב אומלל של כל הדברים גם יחד. לא ברור לי על מה אני כותב ולמה, מי שמני? עידן האינטרנט פוגע באומנות בצורה נואשת, ספק אם תקום ממנה יום אחד. מצד אחד אתה נחשף ליוצרים שספק אם היו מתגלים ללא הדבר, ומנגד אתה יכול לכתוב חרא וללחוץ "פרסם פוסט". אתה יכול לשיר כמו מגרסה הכורעת למות ומיד להעלות את פרי יצירתך לצפיית המונים ביוטיוב, להרקיד את גופך בצורה מעוררת פסיכוזה ומיד אתה זוכה להיות כוכב לרגע, תמונות בהחלט קשות. הפכנו לחברה נרקסיסטית המשוועת למעט תשומת לב, לחיבוק וירטואלי שקרי, זה לא פסח גם עליי. אני כותב לעצמי, רבים ביקרו את הכתיבה שלי ובצדק ואמרו שאין בה חדש, אין בה יצירה. אני משתדל להתעלם מהם כשאני כותב, נותן לעצמי קצת מנוחה ממליצי הרשע היושבים לי על הכתף. הכתיבה היא כשביל בשבילי, שביל המוביל אותי אל ההבנה המלאה.
לא קל לחיות בצילה של הפרעת אישיות גבולית, גם ברגעים בהם חשבתי שניצחתי, באה המכה, הנפילה. אותו כיווץ בסרעפת שלא מאפשר לי לנשום. אני נחנק. חבר שמכיר אותי שנים רבות הגדיר אותי בצורה המדוייקת ביותר, הוא אמר לי "אין לך כוח לחיות ואין לך כוח למות" כשניסיתי להבין מה בעצם הוא אומר, הבנתי. הוא דייק בי ברמה ראויה לשבח, על פניו אין בי את הכוח לחיות. עכשיו אני מרגיש חרא, מחר ודאי ארגיש מצויין ומחרתיים שוב חרא, למה אני צריך את זה? ומנגד המוות, המוות האבסולטי, המוחלט. הרגע בו הכל מסתיים. למי יש כוח למות? לבלוע כדורים, לקחת סכין ולדקור את עצמי? חבל תלייה? טו מאצ'. למי יש כוח לכל התהליכים המורכבים האלו? עזבו אותי בשקט, אני שוכב על המיטה, אין לי כוח לזוז. אז כנראה שגם מחר אתעורר לבוקר חדש, מה שארגיש הוא שארגיש, אין לדעת.
אביב גפן ואביתר בנאי - יש שמים מעליי
|