*זה בהחלט היה אחד הטקסים היותר מותחים שראיתי. למרות שארגו זכה כצפוי, הוא גם היה זוכה לא צפוי באותה מידה. ללא מועמדות על הבימוי, אבל עם פער ברור על פני האחרים בצבירת פרסים מקדימים, ארגו העמיד במבחן את אחת הסטטיסטיקות היציבות ביותר של האוסקר. הוא בסך הכל הסרט הרביעי אי פעם והשני בשמונים השנים האחרונות, שזוכה בפרס הגדול ללא מועמדות לבמאי. אם כי, בן אפלק היה מועמד וזכה כאחד ממפיקי הסרט, כך שאי אפשר לומר שהוא לא זכה להכרה מסויימת על פועלו. זה פותח מחדש את השאלה מדוע ענף הבמאים, המהווה פחות מעשירית מחברי האקדמיה, נחשב לכזה בעל משקל בקביעת מי יכול לזכות בפרס הסרט הטוב ביותר ומי לא. לצורך העניין, ארגו הוא הזוכה ה-32 ברציפות שמועמד גם על עריכה, אבל אף אחד לא מדבר ברצינות על אהבה כחסר סיכוי לזכות כי העורך שלו לא מועמד. החל משנה הבאה, אנשים יצמדו קצת פחות לכלל המועמדות לבמאי = סיכוי לזכות. אין ספק שזה משפר את סיכויי הזכיה ולו בשל האפקט הפסיכולוגי של מועמד יותר "רציני", אבל טקסים כמו זה שנערך הלילה מצביעים על כך שלפעמים כללים מתקיימים רק בראש שלנו.

*עוד כלל שבערך נשבר, הוא שאף שחקן עם מספר חד ספרתי של מועמדויות לא יזכה יותר מפעמיים. הזכיה השלישית של דניאל דיי לואיס, במועמדות החמישית שלו בסך הכל, כנראה תמנע ממנו זכיות נוספות בעתיד, אבל היא גם עצם שנזרקת לכיוון חובבי הטריוויה. בעוד X שנים, כשג'ק ניקולסון כבר לא יהיה איתנו, יהפוך דיי לואיס לגבר החי היחיד שזכה באוסקר למשחק שלוש פעמים. הוא כבר עכשיו היחיד בהיסטוריה שעשה זאת שלוש פעמים כשחקן ראשי. הזכיה שלו גם שברה לראשונה, אחרי יותר מארבעה עשורים של פעילות קולנועית, את קללת ספילברג. דניאל דיי לואיס הוא השחקן הראשון שזוכה באוסקר על משחק בסרט של סטיבן ספילברג.

*סטטיסטיקה אחרת שדווקא נשמרה, פועלת נגד ספילברג. נכון לעכשיו, עדיין לא קיים אף אדם חי שזכה יותר מפעמיים באוסקר על בימוי. האחרון שעשה זאת היה ויליאם ויילר שזכה על בן חור. אנג לי הוא הבמאי החי החמישי שמקבל אוסקר שני ואין לספילברג שום פרויקט בשנים הקרובות שיכול לקרב אותו שוב להשג של ויילר. הזכיה של לי מפתיעה, אבל עושה רושם שהוא חייב אותה בעיקר להעדרו של בן אפלק מרשימת המועמדים. הוא לא זכה כי חיי פיי היה השג קולנועי מוערך יותר, או כי עבר הרבה זמן מאז שזכה בפעם האחרונה. הוא זכה כי הסרט שקבל את פרס הסרט הטוב ביותר, לא עמד בדרכו.

*בכלל, מעניין שאנג לי זכה פעמיים על סרטים שלא זכו בפרס הגדול. אני לא בטוח, אבל יש סיכוי שהוא הראשון אי פעם שעושה זאת.

*בניגוד לטקסים הצפויים מדי של השנים האחרונות, היו השנה כמה הפתעות רציניות. הגדולות שבהן הגיעו כולן מצד אנשים שזכו בפעם השניה. אנג לי על הבימוי, קוונטין טרנטינו על התסריט המקורי וכריסטוף ואלץ כשחקן משנה. כולם גם זכו בקטגוריה היחידה בה זכו בעבר. הייתה הסכמה גורפת מצד כל הנוכחים בחדר שכריסטוף ואלץ צריך לעלות לנאום גם במקום אנשים אחרים. לא משנה באיזו קטגוריה, שיהיה אפילו על סרט אנימציה קצר. הבן אדם פשוט יודע לדבר. עם זאת, לא הבנתי למה הוא התחפש לוודי אלן. פורים?

*טרנטינו מצדו, הצליח לשאת בו זמנית את הנאום הכי מפרגן והכי אגואיסטי של הערב. הוא הריע לכותבים הזוכים והמועמדים וציין אילו תסריטים ראויים זכו בפרס התסריט המעובד והמקורי, רגע אחרי שקטף אותו בעצמו.

*ההנחיה של סת' מקפרלן הייתה, לטוב ולרע, בדיוק מה שמצפים מטקס בהנחיית סת' מקפרלן. היו בדיחות נועזות וחצופות (too soon?) לצד לא מעט שפשוט לא המריאו לשום מקום. הרבה קפיצות פתאומיות לנושאים לא קשורים וקטעים מוזיקליים שנראים הרבה יותר מבדרים על הנייר מאשר על הבמה. כל הפתיחה עם ויליאם שאטנר הייתה פספוס. שאטנר נראה כאילו הוא לא לגמרי רוצה להיות שם וחוץ מהשיר "We Saw your Boobs", כל הרגעים המוזיקליים היו נשכחים. הייתה בדיחה מצויינת על הצטרפות למקהלה, אבל רוב הזמן, בעיקר חשבתי עד כמה מקפרלן מחמיץ הזדמנויות קומיות תחת הכותרת של מחווה למוזיקה בסרטים.

*בעניין הכותרת הזו, היא לא עזרה לטקס להיות מעניין יותר. הביצועים החיים היו חוורים ביחס למקור, הרבה אנשים תהו ממתי שיקגו הוא נקודת ציון כה חשובה בהיסטוריה של הקולנוע וסגירת טקס שבו שמונה מתשעת המועמדים לסרט הטוב ביותר, יצאו עם פרס כלשהו, בשיר שמוקדש למפסידים, הייתה חסרת טעם. הם כן התייחסו כנראה ברצינות לביקורות וכמעט ולא נתנו לראסל קרואו לשיר לבד. אחרי קטע לזכרם, ברברה סטרייסנד עלתה לשיר את "Memories". מאוד הצטערתי שלא שרה שיר של ביסטי בויז, בטוח היה מעיר קצת את האווירה.

*לא שהטקס היה משעמם, אבל נראה היה שהוא מבדר יותר בגלל הדברים הלא נכונים. למשל, האופן בו כל פעם מבטאים אחרת את שמה של ק. ואליס הצעירה, או ג'ון טרוולטה שקרא לעלובי החיים "לז מיזראבלז" (מבטאים את זה "לה מיזראב"). ג'ניפר לורנס הוכתרה כמלכה לאחר שדאגה לשאת נאום קצר וקליל יחסית אחרי שמעדה בדרך לבמה. היא גם הפכה מהר מאוד לחביבת הממיסטים, כשנעשים ברגעים אלו ממש נסיונות ללקט את כל הפרצופים שעשתה במהלך הטקס. יש סיכוי שנמצאה מקבילה נשית לג'ים קארי, לפחות בעניין האלסטיות.

*דניאל דיי לואיס הפתיע עם נאום משעשע. אחד השחקנים האחרונים שמצפים מהם להצחיק מישהו כשהם בנוכחות מצלמה, שבר את הקרח עם כמה בדיחות לא רעות על עצמו ועל מריל סטריפ שהגישה לו את הפרס.

*הייתה תופעה מוזרה של זוכים שנראים כמו היפים. אני חושב שזו השנה הראשונה בה היו יותר הערות על השיער של הגברים מאשר של הנשים. אף אחת לא הרכיבה את המזרקה של אגם על הראש, למרות שהייתה כמות מוזרה של שמלות פאייטים.

*אמיצה זכה בפרס סרט האנימציה הטוב ביותר, למרות שהוא רחוק מלהיות המוערך מבין המועמדים. זו הפעם הראשונה בה סרט של פיקסאר גרר תגובות על כך שהאקדמיה עושה בחירות מיושנות.

*ההצגה של כריסטופר פלאמר הייתה מצד אחד מאוד משעשעת (ודרשה רגע של מחשבה מצד הקהל) ומצד שני, גרמה ללא מעט אנשים לנוע באי נוחות. הקטע המבאס הוא שמעכשיו, כל פעם שיכנס לאולם אדם במדים נאציים, יגידו שראינו את זה כבר.

*הערה לא קשורה שעלתה בזמן דיון לפני הטקס. אם היה חוק גודווין בשנות השלושים בגרמניה, דברים היו נראים לגמרי אחרת.

*המחווה לג'יימס בונד נעשתה באהבה גדולה לסדרה. היא גם הזכירה שרוב הסרטים בסדרה הם, איך לומר, די מטופשים. במובן החיובי.

*שני הסרטים התעודיים תוצרת ישראל שהיו מועמדים, עוררו לא מעט תגובות בזירה הפוליטית המקומית. הם מציגים את ישראל באור לא הכי חיובי, תוך דגש על הליך קבלת החלטות לוקה מצד הממשלה וצה"ל ומצודדים בנרטיב לפיו המשך הכיבוש והתמיכה בהתנחלויות הם על גבול הפשע מלחמה. הם נוגדים את הדימוי שישראל מבקשת להציג כלפי חוץ ופנים ונותנים קול חזק מהרגיל לאנשים שנפגעים מפעולות מערכת הבטחון בשטחים הכבושים. עדיין, כשמחפשים את שוגרמן זכה, סיננתי לעצמי "אנטישמים".

*כמות השירים הלא מועמדים שבוצעו בטקס השנה, העלתה שוב את התהיה למה בשנה שעברה, כשהיו רק שני מועמדים, הם לא בוצעו. אתם חייבים לי הופעה של החבובות, לעזאזל!

*במשך כל נאומו של נשיא האקדמיה הוק קוץ', נסיתי להיזכר את מי הוא מזכיר לי. בסוף עליתי על זה.

*עכשיו שמתחילות ההכנות לעוד שנה של ניחושים והימורים, כבר יש נפגע ראשון מהזכיה של ארגו. זכייתו של קלוני כמפיק, עלולה להוריד את סיכויי הזכיה של "The Monumetns Men", אותו הוא מביים ואמור לצאת במהלך 2013. בהחלט סביר להניח שהאקדמיה תרצה לרענן קצת את רשימת הזוכים בשנה הבאה ולא לבחור באנשים שבדיוק זכו באוסקר השני שלהם. מצד שני, אחד המשתתפים בסרט הוא ג'ון גודמן שהופיע בתפקידים משניים גם בהארטיסט וגם בארגו, מה שמחזק את ההבנה שהוא משדרג אוטומטית כל סרט בנוכחותו.

*אגב, ג'ורג' קלוני וג'ק ניקולסון עמדו בו זמנית על במה אחת והעולם לא מתפוצץ. מסתמן שאם גם כריסטוף ואלץ היה עולה, הפיצוץ של המטאור בשמי רוסיה זה כלום לעומת פרץ המגניבות שהיה נוצר.

*הטקס היה חביב, אבל לא מהחביבים עלי. חבל לי שהמשפט "ארגו פאק יורסלף" לא נאמר אפילו פעם אחת. אני יודע שאסור לומר את זה ברשת ABC, במיוחד בפריים טיים, אבל אם בדיחות על אורגיות, נאצים והתמכרויות לסמים זה בסדר, הבדיחה הגדולה היא שעדיין מפחדים ממילה קטנה, בת הברה אחת.