מתוך מאמרה של מאירה וייס: Engendering the Gulf War
מלחמת המפרץ שפרצה בראשיתה של שנת 1991 הייתה שונה במידה רבה מכל המלחמות שידעה ישראל לפניה ואחריה. נוכח האיפוק המכוון שגילו ממשלת ישראל וכוחות צה"ל על רקע סיכום מוקדם עם כוחות הקואליציה הבינלאומית שתקפו בעיראק, ישראל של מלחמת המפרץ לא התמקדה בגיוס והמרצה של כוחות ומשאבים, אלא בהשבתה של המערכות החברתיות בישראל.
הדינמיקה המיוחדת של מלחמת המפרץ הביאה איפוא לשינוי מהותי של יחסי הכוחות שנחשבו כנורמטיביים בחברה הישראלית בכלל, ובתא המשפחתי בפרט; זו היתה מלחמה שנמנעה מגיוס גברים. ואילו חלק מהנשים עליהן מתמקד המאמר, כן "גויסו" למאמץ המלחמתי כאחיות בבתי החולים. הן מצאו עצמן עומדות על המשמר נוכח הפיכתו של העורף הישראלי לחזית המלחמה. נוכח הפער שבין תפקודן המקצועי של הנשים כאחיות, ותפקידן הביתי-מסורתי כאמהות, הלכה והתפתחה רטוריקה זמנית של חיילות אשר נשמרה בעבר לגברים בלבד. במאמרה, אשר פורסם בכתב העת "תאוריה וביקורת", מבקשת פרופ' מאירה וייס לעקוב אחרי היווצרותה של הרטוריקה הזו מראשית דרכה ועד לסיום חייה בקול ענות חלושה.
המאמר מבוסס על מחקר רחב היקף שבו רואיינו אחיות, רופאים וסטודנטים בקשר לנסיונם במלחמת המפרץ. הראיונות התבססו על שאלות פתוחות ועסקו בדרך שבה חוו המרואיינים את המלחמה -- לפני שהתחילה, במהלכה, ולאחר סיומה. נוסף על כך, נערכו שורה של תצפיות משתתפות על עבודתן של אחיות באזורי סיכון גבוהים במשך המלחמה.
לקריאת המאמר המלא בעברית/באנגלית לחצו כאן |