גּוֹזֵר אֲנִי עַל עַצְמִי שְׁתִיקָה כִּי הַמֶּלֶל רָב מִידִי. הַמִּלִּים מְבַקְּשׁוֹת לָצֵאת מִתְדַּפְּקוֹת עַל לוּחַ הַלֵּב מְדַגְדְּגוֹת אֶת הַלָּשׁוֹן מַרְעִידוֹת אֶת קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת הִדְמִיעָה קַלָּה עַל הֶדֶק הָעַיִן. לַמְרוֹת שֶׁהֵן יוֹדְעוֹת בְּרֶגַע שֶׁתִּפְרַחְנָה לַאֲוִיר הָעוֹלָם לָאַף אֶחָד לֹא יִהְיֶה חֵפֶץ בָּהֶן הֵן תִּתְנַפֵּצְנָה וְתַעֲלֵמְנָה כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאוּ וּבְכֹל זֹאת כָּתַבְתִּי. |
תגובות (14)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
האמת לפעמים יש הרגשה של רווייה ואז הולכים לעשות משהו אחר, למשל לקצוץ סלט או לנקות את הבית, עד שמתעורר שוב הרצון למילים :))
אכן כך הוא..
המון תודות לך זיוה.
שיר ארספואטי על קשיי הכתיבה אלא שחל בו היפוך מעניין
ביקורתי משהו. זה כבר לא תלוי רק במשורר אלא בעיקר בקהל.
יפה כתבת., תודה.
אכן מבקשות.
תודה שבאת לקרוא ולהגיב.
ותודה על תגובתך.
חברי היקר.
יפה תגובתך.
תודה פרח1
אכן כך.
תודה שבאת לבקר.
תודה אביה,
ואני שמח שאת באה לקרוא ולהגיב.