מעולם לא כתבתי לך, או עליך, תמיד חשבתי שאתה שולי בחיים שלי. איך פתאום עוברות השנים ואני מגלה אותך מחדש, מגלה את הרגישות, את הלב הרחב, את הכאב בעיקר שמעולם לא ראיתי.
היום אני לא יכולה לכתוב עליך בלי לבכות, בכי רע, בכי של ילדה.
איך התפספסנו ככה כל כך הרבה שנים, היינו יחד תחת אותה קורת גג אבל כל כך זרים, כל כך נזהרים וממה?
אנחנו שונים. אני בפרונט בקו האש ואתה, אתה מאחורה, אומר רק מה שצריך, אומר רק מה שיספק לך חיבה מהסביבה והרי גם ככה כל כך קל לאהוב אותך. אני האנטיתזה שלך, הרבה בזכותי הצטיירת תמיד כבן מושלם כאשר אני המקולקלת רק מגבירה את השלמות שלך.
איך הכל כל כך קל לך? אני מקנאה בך וגם קצת שונאת אותך כי אני רואה כמה אתה אוהב אותי ועדיין לא מסוגל להראות לי כי קשה להיפתח בפני מישהו שמצטייר כל כך חזק, מספיק חזק כדי לספוג הכל. גם אם זה אומר לחיות בלי שום חיבה ממך או מהמשפחה שאומרת עלי תמיד שאני לא רגישה ולכן קשה איתי. לך תסביר שאני לא צריכה חיבוק אלא פשוט הקשבה למי שאני באמת.
אבל אחי, אני כבר לא יכולה יותר לשתוק וגם לא לצעוק, לכן בחרתי לברוח כי ככה אני מתמודדת ולצערי אתה לא תושיט לי יד.
הלוואי שיכולת לקרוא את הדברים האלה, הלוואי שיכולת להבין שכל מה שאני אומרת לך זה מאהבה בלתי נתפסת של אחים שמעולם לא אמרו אחד לשני מילות חיבה.
|