לאחרונה קראתי את הספר "הכתר החמישי". מדובר בסיפור מעניין ומותח שרובו מתרחש בימי מלחמת האזרחים הספרדית ובמלחמת העולם השנייה. הסיפור שמסופר בצורה קולחת ורוויה פרטים היסטוריים מעלה (לפחות אצלי) תחושת מועקה, שהולכת וגוברת ככל שמתקדמים בספר.

הספר מתמקד בסיפורה של הדיביזיה הכחולה אותם אלפי מתנדבים ספרדים - בהתחלה 18 אלף ובשיא 45 אלף - שנרתמו לסייע לנאצים במלחמתם ה"צודקת". כ-3000 מבין אותם מתנדבים הצטרפו ליחידת העילית הוואפן אס אס שחלק מתפקידה היה לצוד אנשים מ"גזעים נחותים". אני מניח שהסיבה לאותה מועקה היא שהמחבר החליט לשיר בספרו שיר הלל לתנועה הפשיסטית בספרד, ולאחותה הבחירה התנועה הנאצית בגרמניה.

אבל הבחילה מהערצת הנאציזם היא לא הסיבה לכתיבת שורות אלו. בזכות הבחילה הטקטיקות שבהן השתמש חוויאר גונסלס כדי לקדם את האג'נדה הנאו-נאצית שלו נעשו ברורות. הנה חלק מהן:

 - אולי הטקטיקה הנבונה ביותר היא שהספר אינו מדבר במישרין על אג'נדות פוליטיות. מדובר בסיפור מתח בידורי שכביכול נעדר אג'נדה פוליטית. ההערצה לנאצים והבוז לאויביהם מובעים כבדרך אגב (וכמובן מקבלים תאוצה ככל שהסיפור מתקדם).

•  

  - טקטיקה אחרת היא ניסיון (לפחות בהתחלה) להציג את הסיפור מנקודת מבט א-פוליטית. לכן הוא המחבר מאמץ בהתחלה טון של מספר נטרלי (תופעה שהולכת ומתמעטת ככל שהסיפור מתקדם), לכן הגיבור הנערץ בסיפור הוא דמות שאינה מתעניינת בפוליטיקה (אך בכל זאת מעריצה את הנאצים – ועושה את הונה מעסקים עימם).

•  

  - הטקטיקה הבולטת ביותר היא אופן חלוקת העולם. הטובים (הפשיסטים הספרדים והנאצים) הם תמיד יפים, חכמים, מוכשרים וטובי לב, ולעומתם הרעים (אנשי הרפובליקה בספרד, ואחר הרוסים שהתגוננו מהתקפה הנאצית במבצע ברברוסה) הם תמיד מכוערים, טיפשים, חסרי יכולת ורעי לב.

•  

  - הטקטיקה הזו בולטת במיוחד בתיאורי האלימות (שכן מדובר בשתי מלחמות). כאשר האלימות נעשית על ידי ה"רעים" המחבר מתמקד בתיאור הגרפי של הזוועה, וברשעות של אותה פעולה אלימה. לעומת זאת כאשר האלימות נעשית על ידי ה"טובים" המחבר מתמקד באומץ בתעוזה ובכישרון של מבצעי אותה פעולה.

כמובן שהספר רווי גם בשיטות אחרות לזריעת אותה אג'נדה, ועתה אחרי שנרגעתי קצת מהבחילה הגיע הזמן לשאול את השאלה: האם טקטיקות בזויות כאלו ואחרות הם לא דבר שאנו מורגלים בו? האם רובנו לא חוטאים באימוץ טקטיקות סיפוריות שמאפשרות לנו לחלק את העולם לטובים ורעים. האם רובינו איננו משתמשים בטקטיקות שונות כדי להפוך את עצמנו לצודקים ואת מי שאיננו מסכימים עמו לטועים שלא לומר אויבים? האם רובנו לא משתמשים בנרטיב כדי למחוק את האפשרות שלאחר יש גם כן יש תפיסת עולם שנשענת על אמת וצדק? (כמובן לא האמת והצדק שלנו).

ואולי הגיע הזמן שנתייחס לסיפורים בחשדנות הראויה, ובמיוחד לסיפורים שמספרים את האמת שאנו מאמינים בה. כי כאשר הסיפור מעביר השקפת עולם שאנו סולדים ממנה קל לראות את המניפולציות שבהם המחבר, אבל כאשר הסיפור מעביר את השקפת עולמנו הרבה יותר קשה לזהות את זרעי הרעל הנחבאים בסיפור.