תחביר מראות זמן וההקשר הפוסט מודרניסטי

לגלריית העבודות

היכנסו כאן 

וגם כאן

הפוסט מודרניזם מציע את שקיעת הרגש –  קץ הסגנון של היחידאי והאישי, ולסופו של האני הבורגני. במקום משיחת המכחול הפרטית, האישית – מציעה הפוסט – מודרניזם סימול על ידי השעתוק בכמויות וכעמדה בכורה.  השחרור שמבקש הפוסט מודרניזם הוא שחרור מחרדה ושחרור מכל סוג אחר של רגש הבנוי על הסובייקט הממורכז. מעתה יהיה מדויק יותר לדבר על עוצמות של כוח ופיתוי מרחפים ובלתי אישיים ונשלטים על ידי הא-אופוריה. היעלמו של הסובייקט האינדיווידואלי, על השלכתו הצורנית, אי-הנגישות הגוברת של הסגנון האישי, מולידים פרקטיקה שכיום היא כמעט אוניברסאלית ואשר ניתן לכנותה 'פסטיש'. הסגנונות המודרניסטיים הופכים לצפנים פוסט-מודרניסטים אשר מתורגמים לז'רגונים, אך גם לסמלים של אישור לסוגי התלכדויות: אתנית, מינית, גזעית, דתית ומעמדית על מבנים פוליטיים. אם בעבר היו הרעיונות של השליט בבחינת האידיאולוגיה השלטת, או ההגמונית, שתאמה את החברה הבורגנית, הרי שכיום הארצות הקפיטליסטיות המתקדמות הפכו לשדה של הטרוגניות ללא נורמה. במצב זה מוצאת הפרודיה את עצמה ללא יעודה, כלומר שהסאטירה כלפי מצב הנורמה הגורמת לצחוק והמבקשת תיקון אינה תקפה. הדבר המוזר והחדש הוא הפסטיש -שכמו הפרודיה היא חיקוי של מסכה מדברת בשפה מתה ללא יעוד.

הוא נטול צחוק, מה שנשאר מתוך אי האפשרות של התבוננות בעתיד הוא לפנות אל העבר: אל חיקוי של סגנונות מתים, דיבור מבעד לכל המסכות והקולות של התרבות. ברור שמצב זה מכתיב משחק ברמיזות אקראיות, העובדה שהפסטיש מצוי בכל אינה סותרת מידה של הומור ואינה חפה מכל תשוקה והתמכרות לתאווה הצרכנית בתוך עולם שהשתנה לדימויים צרופים של עצמו ולפסבדו-אירועים של ספקטאלים. עם זאת, אל לנו לחשוב שתהליך זה מלווה באדישות: נהפוך הוא, ההתעצמות של ההתמכרות לדימוי הצילומי היא כשלעצמה סימפטום מוחשי של היסטוריציזם המצוי בכל, וכמעט ליבידינאלי (כיצר המין הכולל את כלל האנרגיות הנפשיות שבאדם) האדריכלות משתמשת באקלקטיות הטורפת את כל הסגנונות האדריכליים של העבר באקראי ובלא עיקרון. כך גם בספרות ובקולנוע. המשבר בהיסטוריות מחייב אותנו לחזור, בדרך חדשה, לשאלת ארגון הזמן בכלל בתוך שדה-הכוח הפוסט-מודרני, ואתו לבעיית הצורה שאותה יוכלו ללבוש הזמן בתרבות שהמרחב והלוגיקה המרחבית שולטים בה יותר ויותר. אם אכן איבד הסובייקט את יכולתו הפעילה ליצור המשכיות עם העבר והעתיד ולחוויה רציפה ומובנת, אנו נשארים עם ערימה של  פרקטיקות הטרוגניות וברמה של אקראיות. טקסטואליות ושל דימויים הנעשית על ידי כתיבה ויצירה סכיזופרנית.

כאן נפגוש את לאקאן המציע לנו מודל אסתטי סוגסטיבי. אין הכוונה כאן לסכיזופרניה קלינית. לאקאן מתאר את הסכיזופרניה כהתפרקותה של שרשרת הסימון, אותה שרשרת המשלבת סימנים המצטרפים יחד לכלל היגד או משמעות. לאקאן מתאר את התפרקותה של שרשרת הסימון כהתפרקות בין המסמן למסומן כלומר בין המילה או השם לבין הרפרנט או המושג שלהם. על פי השקפה זו, המשמעות הנוצרת היא התנועה ממסמן למסמן. כאן נוצר אותו חזון תעתועים של מסמנים בינם לבין עצמם. כששרשרת המשמעות מתפרקת, מתקבלת סכיזופרניה בדמות מצבור של מסמנים נבדלים שאין ביניהם כל קשר. לפיכך, עם התפרקות שרשרת הסימון, לא נותרת לסכיזופרניה אלא ההתנסות במסמנים גשמיים טהורים מנותקים בזמן. תהליך הסכיזופרני עובר תהליך של הכללה לסגנון תרבותי חדל לטפח את הקשר הנחוץ של תוכן מורבידי ונעשה זמין לעוצמות משמחות יותר, לאותה א-אופוריה המסלקת רגשות ישנים של חרדה וניכור.

נטייה דומה נמצא בתיאור של ז'אן-פול סארטר אצל פלובר: מתוך מהי ספרות? המשפט של פלובר (מספר לנו סארטר) סוגר על האובייקט, חוטף אותו, משתק אותו, שובר את גבו, כורך עצמו סביבו, הופך אותו לאבן ומאבן את האובייקט שלו ואת עצמו גם יחד. הוא עיוור וחירש, נטול דם, נטול רוח חיים: דממה עמוקה מפרידה בינו לבין המשפט שלאחריו: הוא נופל לנצח אל הריק, וגורר עימו את טרפו אל הנפילה האינסופית הזו. כל מציאות מרגע שתוארה, נמחקת מן האינוונטר. זו הבלטה אנכרוניסטית, אך היא מלמדת גם שיעור מאלף בפריודיזציה ובשחזור הדיאלקטי של יסודות תרבותיים דומיננטיים או משועבדים. יש כאן הקבלה  מדהימה לדינאמיקה של מה שמכונה פוטו-ריאליזם, אשר נראה כמו חזרה להיצג ולדימוי לאחר ההגמוניה הממושכת של אסתטיקת המופשט, עד שמתברר שגם האובייקטים שלו אינם נמצאים בעולם האמיתי, אלא צילומים של אותו עולם אמיתי. זה האחרון, הצילום עבר עתה טרנספורמציה לדימויים, שכעת הריאליזם של הציור הפוטו-ריאליסטי הוא הסימולאכרום שלהם.

אך אפשר היה לנסח תיאור זה של סכיזופרניה וארגון הזמן בדרך אחרת, המחזירה אותנו אל הרעיון של היידגר על אודות פער או שבר, . ברצוני לאפיין את חווית הצורה הפוסט מודרנית במה שאני מקווה שייראה כאמירה פרדוכסלית:  הביקורת האחרונה שלנו, דאגה להדגיש את ההטרוגניות ואת היעדר הרף העמוק של יצירת אמנות, שאיננה יותר מאוחדת או אורגנית, אלא היא מעין שק או מחסן של תת מערכות מפורקות, חומרי גלם ודחפים אקראיים מכל המינים. במילים אחרות, מתברר שמה שהיה לפנים יצירת אמנות הוא למעשה טקסט, שקריאתו מתבצעת באמצעות הבדלה, ולא באמצעות האחדה. אך תיאוריות על אודות ההבדלות הדגישו את הניתוק עד  כדי כך שחומרי הטקסט, כולל המילים והמשפטים שלו, נטו להתפורר לפאסיביות אקראית וחסרת תנועה. ואולם בעבודות הפוסט מודרניסטיות המעניינות ביותר ניתן להבחין בסוג של יחסים חיוביים המשיבים את המתח הנכון לעצם רעיון הנבדלות. אופן חדש זה של יחסים באמצעות ההבדל עשוי להיות לפעמים דרך חשיבה וקליטה מושגית, מקורית וחדשה. הבה נחזור ונדגיש את ממדיו של המעבר, המותיר מאחוריו את הקדרות האופיינית לבנייניו של הופר או את התחביר החשוף המאפיין את צורותיו של שילר, וממיר אותם במשטחים המדהימים של מיתאר העיר הפוטו-ריאליסטית, שבו אפילו הגרוטאות של המכוניות בוהקות במעין הדר הלוצינטורי חדש.