השחקן האפל VS קונסטנטין סטניסלבסקי
הדייט מהגיהנום אירע ביום הסטודנט באוניברסיטת תל אביב, כשהייתי בת עשרים ומשהו, זמן קצר אחרי ההופעה של "טרי פוייזן". בתקופה ההיא הן היו בתחילת הדרך, להקת בנות יחסית אלמונית, ולכן ההופעה שלהן לא התקיימה בבמה המרכזית, אלא באחת מהבמות האלטרנטיביות ברחבי בקמפוס. הן נותנות חתיכת שואו כמו שהן יודעות ואנחנו מרותקות אליהן, חברותיי ללימודים ואני מפזזות בהנאה לצלילי המוסיקה המדליקה שלהן, מקפיצה וסוחפת כזו, אלקטרונית, שאין מתאים מלהתפרע בהשראתה בחופשיות , על כן הרשתי לעצמי לתת לקצב לחדור לתוכי בחדווה , כשלפתע הבחנתי בתוך ההמון שמסביבי בעיניים בהירות מהפנטות של בחור יפה תואר שאינו מסיר את מבטו החודר מעיני. מכירים את זה שיש לכם תחושת בטן חזקה שמישהו מתבונן בכל תזוזה שלכם, ואז אתם מסתכלים לכיוון ונוכחים לגלות שצדקתם באינטואיציה ? אז זה היה אחד מהרגעים האלה. אלוהים, איזה גבר לוהט, אני חושבת תוך כדי שאני מגייסת לטובתי את החיוך הכי מקסים שלי ומותחת את שפתי, חושפת שיניים. זה אמור להספיק, ואכן עושה את העבודה - הוא מבין את האות וניגש לכיווני.
בתוך הרעש של המוסיקה אנחנו מנהלים שיחת חולין להיכרות ראשונית, ממנה אני לומדת עליו שהוא אך סיים לימודי משחק , ולאחרונה החל לעבוד כשחקן זוטר עבור אחד התיאטראות המוסדיים הגדולים, בתפקידי משנה בהצגות הרפרטואר בתיאטרון, משהו להתחיל ממנו. אני משתפת אותו שגם לי יש רקע במשחק, כי בתיכון למדתי במגמת תיאטרון, ואנחנו מדברים בין השאר על שיטת סטניסלבסקי, על מחזות והצגות. השיחה מרתקת אותי, הבחור הזה מלא ברגש וחום, יש בו אש, אני מרגישה אותה בוערת, העיניים הבהירות שלו הן הדבר הכי מושך שראיתי בזמן האחרון - הכימיה בינינו שם מהרגע הראשון, משיכה פיזית ורגשית שניעורה בי כלפיו, מה גם שבאופן שאינו מאפיין אותי לרוב, בטח לא בשלב כה מוקדם של גישושים ראשונים – אני מרגישה ממש נוח בחברתו, השיחה קולחת מאליה בטבעיות, האוירה מחשמלת, ברקע בנות "טרי פוייזן" ממשיכות לשיר ולהשתגע על הבמה, ואנחנו צופים בהן, קצת רוקדים, קצת מדברים, ובעיקר מתקרבים. כן, גם פיזית. אני מלטפת לו את השיער באיזה שלב, והוא מבקש ממני להפסיק, כי הוא לא נהנה מזה. חבל, כי אני דווקא כן נהנית מהפעולה הזו, אבל מובן שמכבדת את רצונו.
בתום ההופעה הוא מציע שנסתלק משם למקום יותר שקט, ואני נעתרת, גם לי בא להיות איתו לבד, רק שנינו, בלי כל ההמולה מסביב. אני נפרדת מחברותיי ואנחנו צועדים יחדיו למכוניתו. "לאן אתה לוקח אותי ?" , אני מתעניינת. "אני רעב, בואי נלך לאכול, אני מכיר מסעדה ביתית בכרם התימנים שמגישה אוכל פשוט אבל מעולה". במתחם הכרם אנחנו עוברים ליד ביתו של גבר אחר מעברי הרומנטי ששבר את ליבי לרסיסים. יש אור , הוא בבית, וזה עושה לי עצוב להיזכר , צובט לי באיזה מקום פרטי. אופל (שם בדוי) משגיח בעננה שחולפת על תווי פניי המתקדרות, ובשל כך שואל אותי לפשר העניין, ומי גר בבית הזה שהרגע התבוננתי לעבר חלונותיו המוארים. אלוהים אדירים, אני נבהלת, הגבר הזה מרגיש אותי, אני בד"כ מצליחה להסתיר היטב את העולם שבתוכי, אבל הבחור הזר הזה שפגש אותי רק לפני פחות משעתיים מצליח לחדור ולפלוש אליו ולקרא אותי כספר פתוח. במקום להשיב לשאלתו אני מתקרבת אליו ונושקת לו על השפתיים. הוא כמובן מופתע מהמהלך הלא צפוי שאני יוזמת אולם ממהר לשתף פעולה והנה אנחנו כבר אנחנו נסחפים לנשיקה הראשונה שלנו באמצע הרחוב, סמוך למסעדה. אנחנו ממשיכים לגעת זה בזה עוד כמה רגעים, אני ממששת לו מתחת לחולצה את הבטן התחתונה תוך כדי גיפופים, סמוך לאזור המפשעה, אני אוהבת לגעת בגברים שלי שם, להתקרב מסביב, אבל לעצור לפני המיקום האסטרטגי, זה מעורר אותי. "לא עכשיו" הוא מתנשף באוזניי, "אין פנסים, חשוך כאן", אני משיבה בטון מתפנק, ממשיכה לחפון את הגב שלו באצבעותיי. "לא כאן. בואי נכנס לאכול" הוא ניתק ממני. "קודם תחבק אותי", אני לוחשת. ואז הוא עוטף אותי חיבוק מושלם וחם, אלוהים, הזרועות שלו מכשפות אותי, איך הוא אוסף אותי אליו בטוטליות ומחבק אותי חזק, אני מתמסרת לתחושה המשכרת ונמסה כולי, החמימות מתפשטת באיבריי, וואו איזה גבר מהחלומות, אני מתרגשת בתוך תוכי, מזמן שלא חיבקו אותי ככה, בחיבוק אמיתי וקרוב כל כך, ממושך. איזה ריגוש. כבר חשה איך אני מתאהבת בו, החיבוק שלו מסמן לי שהגעתי למקום הנכון. לרגע חולפת בי פנטזיה מתוקה על הגנים המעורבבים שלנו ועל הילדים המשותפים שיהיו לנו עם עיניים כמו שלו ושפתיים כמו שלי.
אף פעם עד אז (וגם לא אחרי כן) לא לקחו אותי למסעדה תימנית בכרם, זו היתה הפעם הראשונה, (וגם האחרונה), ואני אומרת לו את זה ומוסיפה להחמיא לו על הבחירה המקורית תוך כדי שאנחנו ניגשים להתיישב אל השולחן , מאושרים יד ביד כשליבנו הרוגש ורוחש טוב עלינו. הוא מתגלה כגבר נדיב כשהוא מזמין לשנינו שלל מנות פתיחה משותפות מלבד המנה העיקרית. השולחן מתמלא בכל טוב, המלצר פורק צלחות עמוסות לעייפה באוכל ביתי טרי וטעים, מסביבנו המקום נקי וניחן בקסם של אוירה חמימה, המנה שלי היא תבשיל ערב לחיך, יש גם לחוח רך ומהביל בצלחת אחרת, עשוי בעבודת יד כמובן, ואופל מתמקד בתאווה ב"מרק הרגל" (מרק תימני) שהוא הזמין. אני מתבוננת בו בתשומת לב כשהוא אוכל ומוצץ את העצם בתשוקה – יש לו צורת אכילה יוצאת דופן, קצת אלימה, עובר בי איזה סימן שאלה וחשש קל – אני מקווה שהיצריות הזו לא מתבטאת בהנאה קינקית להשפלות וסטיות מיניות בחדר המיטות, הרבה פעמים גברים משתמשים בסקס כדי להשפיל את הנשים שלהם, כי באופן לא מודע זה מעורר אותם. אני מתפללת בתוכי שזה לא המקרה. אני עדינה , השאלה היא האם גם הוא עדין. הוא באמת היה מעט כוחני איתי מקודם כשהתמזמזנו בחוץ, אני נזכרת בעגמומיות, ייתכן שבלהט הרגע פירשתי את התשוקה שלו כעוצמה של אנרגיה גברית ואסרטיביות, אבל אולי טעיתי ? הספקות הראשונים שמקננים בי גורמים לי לזוע באי נחת, ואני מפסיקה לאכול. מתפוגג לי התיאבון, אני מרגישה שהאוכל "לא יורד" ונתקע בגרון. " מה קרה ? " הוא שואל וממשיך לאכול בתיאבון ניכר. שוב הרדאר שלו קולט אותי, הגבר הזה הוא ססמוגרף מהלך ששם לב לכל פרט, אי אפשר להסתיר ממנו דבר. "שבעתי" , אני מפטירה ביובש מבלי להרים את מבטי מהצלחת שלי, חומקת מעיניו. הוא אינו משיב לי, אך אינו מחמיץ כל תנועה בשפת גופי בעיני הנץ שלו. אחר כך אנחנו משוחחים על התקופה שהוא גר במנהטן, הוא החל שם לימודי משחק בג'וליארד, אבל היה לו קשה כלכלית וגם עם השפה ובכלל הוא מאד התגעגע, ואפילו לא שרד את השנה הראשונה, לכן החליט לחזור לארץ ולהמשיך את לימודיו כאן. אני שואלת על המגורים בניו יורק, ומהון להון הוא משתף אותי בחוויה לא נעימה שקרתה לו ברכבת התחתית כאשר גבר שחור ("מה לעשות שבמקרה שלי הוא היה שחור, אני יודע שזו קלישאה, אבל תהיי בטוחה שאני לא גזען") שדד אותו מכל כספו וברח בחופזה לפני שהספיק להבין מה קורה לו. "באותו רגע שזה קרה לי, מרוב תסכול וחוסר אונים - הרגשתי שאני מסוגל להרוג מישהו, היה לי ממש דחף עז לרצוח בן אדם אחר, לא חשוב את מי." הוא רושף בזעם כשהוא נזכר, המלים יוצאות לו מהפה באופן שמשכנע אותי שהוא מתכוון, אני מאמינה לו שהיה מסוגל לכך. "זה ביטוי שאומרים לפעמים מרוב כעס מבלי להתכוון לכך מילולית", אני אומרת בקול רם בניסיון להרגיע את עצמי. "ממש לא, אני רציני לגמרי". "אז למה לא עשית את זה ופעלת עם הדחף ? מה מנע בעדך ?" "כי לא היה לי איך.." הוא משיב בשלווה. "לא היה לי אפילו אולר.. "אופל, אתה עכשיו משחק איזו דמות, מתאמן בטכניקת סטניסלבסקי ? " אני שואלת, מתחננת בליבי לתשובה חיובית. " מה? " הוא לא מבין. אני מתחילה להזיע מעט בכפות הידיים. הבעיה היא שהוא רגיש, הוא יזהה ויריח את הפחד שלי, אני לא יכולה להסתכן ככה. אי אפשר לדעת, הוא גם יכול להיות איזה פסיכופת ורוצח סידרתי. "אתה צוחק , נכון ?" אני ממשיכה בתקווה קלושה שעוד מפעמת בי, אולם מתחילה להרגיש במצוקה המסתננת. "אני ממש לא צוחק, ידעתי שאני לא יכול לעשות את זה ברכבת התחתית כי יתפסו אותי, המקום הרי מלא באנשים, יש עדי ראיה וגם שוטרים בכל תחנה". הוא משיב לי בקור רוח ולרגע לא מפסיק את פעולת הלעיסה. אני חייבת להיות זהירה וחכמה איתו אחרת אני עלולה להיות בסכנה. הברנש הזר שיושב מולי הוא צרה צרורה, מה אני בכלל יודעת עליו ?? האומנם זה היקום ששלח לי התמודדות מאתגרת כדי לערער אותי או לבחון עד כמה אצליח לעמוד בניסיון ? הוא ירגיש את פעימות הלב אם אתקרב אליו, איך אני יכולה עכשיו להתרחק מבלי לעורר אצלו חשדות ושדים אפלים ? הרי לפני שעה היינו צמודים גוף אף גוף בלהט, אני לא יכולה לקחת סיכונים מיותרים. אנחנו בלב שכונה תל אביבית פנימית וחשוכה בלילה, אין הרבה פנסים שמאירים מסביב.
הבחור הזה מסוכן, אני מתמלאת באימה שמערערת אותי, ברור לי שאיני יכולה לבטוח בו. הביטחון האישי שלי בסכנה, אני חייבת לשמור על עצמי. הוא מפחיד אותי. אתם צופים ב"דקסטר" ? ( השחקן המצולם בתמונה למעלה - michael c hall ) כי בדיעבד יש אפשרות שהייתי רואה את כל הסיטואציה הזו מנקודת מבט שונה ובעיניים אחרות אילו הסדרה היתה קיימת כבר בעת ההיא, מפני שלמדתי הרבה ממנה, ובדקסטר אני מאוהבת, אבל מצד שני דקסטר הוא דמות , הוא פיקציה יציר רוחו של הסופר שהגה אותו, (למרות שלדידי הוא אלמן ממשי ואטרקטיבי.. ) זה דבר אחר ושונה לחלוטין לצפות בסדרת טלויזיה מאשר לחוות את זה בחיים, מה גם שלכי תדעי אם יש לו קוד או נוסע אפל.. בעצם אין נוסע אפל, דקסטר הבין את זה בעונה האחרונה שזה הכל הוא, שום נוסע אפל לא קיים בתוכו. וגם הקודים שלו כבר לא שווים כלום, עובדה שהוא תיכנן להרוג את לגוו'רטה רק משום שהיא חשפה אותו, והיא הרי חפה מפשע ובשום אופן אינה מתאימה לקוד. הוא הבין שזה או היא או הוא - בשורה התחתונה הכל מסתכם בהישרדות, ושזוהי הסיבה הטבעית השכיחה והאנושית לנטול חיים של אחרים, הקודים היו בולשיט, כפי שדברה הוכיחה זאת בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. איזה פחד נופל עליי, אני לא מרגישה בטוחה עם האופל הזה, הוא יכול לפגוע בי, להרוג אותי חלילה, אלוהים אדירים, הוא שומע את הלמות ליבי המתגברות או שזה רק נדמה לי ? הצילו, אני כזו פחדנית עלובה, אבל אני חייבת להתעשת ולחשוב רגע בהגיון, כי אחרת אני עלולה לעשות טעויות שיגבו ממני מחיר יקר. מולי אני הוזה מסך שחור בעיניים, אני לא רוצה למות, אני רוצה לחיות, אני רוצה להישאר בחתיכה אחת בתום המפגש המאיים הזה. זה לא גבר מהחלומות, הוא בלבל אותי מקודם ואת שיקול הדעת שלי, זה גבר מהסיוטים, הוא חיה רעה. החושים שלי חדים כעת, אני כבר יודעת שאני מוכרחה להעלם למפלצת הזו ולהוציא אותה מהחיים שלי, ויפה שעה אחת קודם.
בתושייה אינסטינקטיבית אני מחליטה שמי שיעזור לי יהיה סטניסלבסקי, הבמאי הרוסי היקר הזה (זיכרו לברכה) שכלל לא מודע שיש לו כאן תפקיד מפתח במאורע. אופל הוא שחקן במקצועו, אבל גם אני שחקנית, או לפחות בעלת תעודת בגרות במשחק. עכשיו השאלה היא מי משנינו שחקן יותר טוב, הוא או אני, ואני חייבת לנצח בקרב הזה, זה עניין של הישרדות. החיים שלי מונחים פה על הכף. עליי לשכנע אותו שאני אמיתית, וככה להתרחק ממנו אחרי הערב במינימום פגיעות פוטנציאליות. ותודה לאל על סטניסלבסקי המושיע.
"אני עייפה", אני אומרת. "בסדר גמור, רק אשלם ואז אסיע אותך הביתה". מחד, אם הוא ייקח אותי הביתה הוא ידע איפה אני גרה, ומאידך מאוחר כבר, אני לא רוצה לחזור עכשיו באוטובוסים או להסתובב בשכונה החשוכה הזו לבדי, מה גם שהוא יחשוד אם אסרב להצעתו, כך שבלית ברירה אני מוצאת את עצמי צועדת לצידו בחשש גובר לכיוון המכונית. מזל שהוא אכל הרבה, כי כשאדם אוכל, כל מעייניו נוטים להתמקד בעיכול המזון, ופחות מתחשק לו מגע אנושי קרוב. "את שקטה", הוא מציין באוטו תוך כדי נסיעה, מבטי מוסט לעבר הכביש, עוצמת עיניים בשאת נפש. אמא יקרה לי, רק שלא ירצח אותי, אסור לי לעשות טעויות רשלניות פה. סטניסלבסקי, סטניסלבסקי, סטניסלבסקי, אני חוזרת על השם הזה במוחי כמו מנטרה. "מקודם כשסיפרת לי על התקרית ההיא ברכבת, שיחקת ?" אני מנסה שוב לוודא אם פירשתי נכון. " למה את מתכוונת? " הוא שואל בתימהון. "מאחר שאתה שחקן, אז חשבתי שאולי המצאת את המקרה וזה לא קרה במציאות, כלומר שאתה מתאמן על איזו דמות ולצורך כך השתמשת בטכניקה של סטניסלבסקי כדי להחליק לסיטואציה באופן אמין יותר". הוא מתרגז. "מה יש לך, תגידי ?! את מתנהגת מוזר ושואלת שאלות מפגרות. למה שאשתמש בשיטה שלו ? שיתפתי אותך איך הרגשתי, אני אותנטי איתך. אני לא אוהב שחוזרים על אותה שאלה פעמיים, כבר שאלת אותי את זה כשאכלנו. תזכרי את זה ואל תנדנדי לי באותן שאלות שוב ושוב כי זה מעצבן אותי", שפת גופו נדרכת, הוא קפוץ, טיפוס עצבני ושתלטן , כך מסתבר לי, רק שלא יתפוצץ עלי. הוא בעל מזג סוער ואישיות מתעללת, אז מה אם שאלתי פעמיים ? ? זה לא מצדיק תגובה חריפה בטון תוקפני כזה. (טרוריסט עלוב, מי אתה בכלל שתדבר אלי ככה ?? >> בדיאלוג הפנימי, לא החיצוני ) אני לוקחת נשימה ארוכה כדי להסדיר אותה ולהזרים דם ללב. " אז התכוונת שבאמת היית הורג מישהו בעקבות זה שנשדדת מכספך ?" " כן, ברור, אני חמום מוח, אמרתי לך כבר שבאותו רגע באמת רציתי והייתי מסוגל להרוג, אם היה לי איך, אולי הייתי עושה את זה ", הוא תוקף ונובח.
אני פוחדת ממנו, מהזר המסוכן הזה, גם אותי הוא ירצח עוד הערב אם אעורר אצלו איזה טריגר ? האם הדבר האחרון שאראה בחיים שלי יהיו העיניים המושלמות שלו לפני שיחסל אותי ? עם הצבע המעורפל והכאב הצבוע בצבעים עזים של ירוק-תכלת-טורקיז שנשקף מהן ? צבע לא ברור או מוחלט היה להן, מעורבב בכמה גוונים, אני רק זוכרת שהמבט היה בהיר מאד אבל שחור, והן משחירות עכשיו העיניים האפלות האלה, כשהן נזכרות ברגע ההוא שהוא נשדד. הוא מרגיש שאני מתרחקת, הוא הטיח בי קודם שאני מתנהגת מוזר. אני מדרבנת את עצמי, הרי למדתי משחק בתיכון ואני מסוגלת להשתמש בזה עכשיו, אני חייבת, מוכרחה לדמיין שאני בסרט וזה רק משחק תפקידים, כל העולם במה, אמר שייקספיר, וברגע הגורלי הזה אנחנו שנינו השחקנים הראשיים עליה, אופל ואני. הוא רוצח סידרתי, הוא מטורף , הוא ירצח אותי באכזריות. יש שם מסתורין בצבעים הבהירים של העיניים, אפילו ממרחק הזמן אני לא שוכחת את השחור שנחשף מאחוריהן. מזל שגיליתי מי הוא לפני ששכבנו, הוא היה שוכב איתי ורוצח אותי בזמן או אחרי שאני גומרת, מנצל את העובדה שאני בערפול חושים, והנה הדמיון שלי משתולל משולח רסן בשברי קליפים של סצינות אלימות נוטפות דם וזרע.
למזלי, בערב הראשון להיכרותנו הוא כבר מרשה לעצמו לצעוק עלי ולחשוף את החיה שבו, ולא משכיל להמתין לסיום שלבי החיזור, ככה חשפתי את מי שהוא באמת, חלאה אנושית שמחפשת שק איגרוף להתפרק עליו. טעית בכתובת, חבוב, לך לאלף עזזל, חתיכת חרא. אני אולי נשית ועדינה, אבל אני לא אישה חלשה, אפס מאופס. בוודאי שלא מזוכיסטית. אצלי לא תמצא מקום ונחלה לספק את היצר הסדיסטי הרע שלך. צא ולמד להתמודד עם הקריזות שלך וקח "סדנה לעצבים" במקום לזרוע בהלה ויראה בלבבות רכים.
כשאנחנו סוף סוף מגיעים לשכונת המגורים שלי, אני מצביעה על איזה בניין ומשקרת ששם אני גרה. כמובן שלא הובלתי אותו לכתובת המדויקת, רק לסביבה, מרחק הליכה משם. הוא יוצא מהמכונית כדי להיפרד ממני וגם לצורך החלפת טלפונים הדדית. אני מוסרת לו מספר טלפון שגוי אקראי שעולה בדעתי, הוא נותן לי את שלו, ואז ליתר ביטחון אני מבטיחה לו הבטחת שווא – "אתקשר להגיד לך לילה טוב עוד מעט". "את רועדת", הוא לוחש באוזניי כשהוא כורך את הטלפיים שלו סביבי, ונדמה לי שהחיבוק הזה אורך לנצח ולעולם לא איחלץ מהחיה ה(מ)טורפת שאורבת לי בתוכו, אי לכך מתוך כמיהתי להשתחרר אל החופש - בהתאם שולחת ידי ללטף את שיערות ראשו, והוא כצפוי הודף אותי ממנו בזעם אגרסיבי ומרים את קולו באופן שמבהיל אותי – "אמרתי לך מקודם שאני לא סובל שנוגעים לי בשיער !", "כן, אני יודעת, שכחתי" אני שוב משקרת בטון תמים ורך ומיד מוסיפה בכנות - "אבל בדיוק כמו שאתה אוהב ללטף שיער של נשים, ככה גם אני נהנית ללטף שיער של גברים. זה אותו דבר, אין ממש הבדל". (מה שאגב, נכון.) "אני מתנצל שהתפרצתי, יש לי פתיל קצר, לפעמים אני מאבד את העשתונות , קשה לי לשלוט בזה " , הוא אומר בחרטה שנדמית לי כאמיתית. "כן , אני יודעת", אני מפייסת אותו בעורמה, בעיני רוחי מטופפת בבהונותיי על ביצים צפופות, משקיעה מאמצים עילאיים פן יתרסקו . כעת נראה שהוא נרגע מעט, כי הצבע האפל מתחלף והעיניים השחורות חוזרות לצבע היפהפה והמקורי שלהן, כמו גם הנשימה שלי, למראה מכוניתו מתרחקת משדה הראייה אל האופק.
תודה לסטניסלבסקי, אני מהרהרת בליבי בהקלה על שנמלטתי מהשחקן האפל, תוך כדי ריצה קלילה הביתה.
תקופה ארוכה לאחר האינסידנט הטראומטי המתואר לעיל, זיהיתי אותו לפתע באחת מההצגות שהועלו ב"בימרתף", בהשתתפות אנסמבל השחקנים הצעירים של הבימה. הוא עמד על הבמה המוארת עם אותו מבט אפל בעיניים, עם הטירוף ההוא. הרגשתי שמישהו לופת את הלב שלי ומושך אותו באכזריות לכיוון הבטן ואז מערבב אותו בגסות בתוך הקרביים. אמנם הקהל יושב בחושך, אבל מאד קרוב לשחקנים, שמידי פעם מציצים לעברנו בסקרנות, כאשר אין להם שורות לדקלם. אני זוכרת את זה מניסיון אישי, גם אני פעם עמדתי על במות, והרבה פעמים הגנבתי מבטים חשאים להציץ על פניהם של הצופים, מה גם שכצופה בקהל, הצטלבו מבטיי לא אחת עם שחקנים שעמדו מולי על הבמות במהלך המיזנסצינה. רצה הגורל וזה התגשם, הוא קלט אותי : אמרתי לכם שהוא רגיש, אינסטינקטים של טורף יש לו לחיה המסוכנת הזו. מאותו רגע שהוא היה מודע לקיומי באולם, ראיתי רק שחור בעיניים. שחור משחור. הייתי במתח עצום עד המחצית, כבר לא הצלחתי להתרכז בעלילה, ובהפסקה המצאתי לחבריי תירוץ שאני לא מרגישה טוב ונסתי משם על נפשי, כדי למנוע אפשרות שבתום ההצגה הוא ישיג אותי איכשהו ויתעמת איתי בנוגע ל - " תרגיל סטניסלבסקי " שעשיתי לו בדייט המפחיד שלנו, רק אלוהים יודע איך ובאיזה דרכים אלימות הוא היה מחפש נקמה.
בחלוף השנים מאז, אני יכולה להעיד שהוא אינו שחקן מצליח במיוחד. כיום הוא עדיין משחק בתיאטרון, גם בהפקות תיאטרון פרינג' וגם במוסדי, אולם טרם פרץ לתודעה בטלויזיה או בקולנוע בתפקיד ראשי משמעותי, רק תפקידים קטנים פה ושם. כנראה שבאמת הייתי שחקנית יותר טובה ממנו, עובדה שהוא לא עלה על התרמית שלי בלילה הנורא ההוא, וכישרון המשחק שלי הוא קרוב לוודאי מה שהציל אותי ממנו. יתרה מכך, ניצלתי בעיקר בזכות סטניסלבסקי. אחרת באמת שאין לדעת איך הכל היה נגמר.
Constantin Stanislavski
( קונסטנטין סטניסלבסקי - זכרו לברכה - בצעירותו)
והנה היא שרה כאן , לילי אלן אהובתי - הפופ סטאר המתוחכמת בעלת המבטא הכי סקסי ומושלם ביקום :
all I wanted to be, is a million miles from here - Somewhere more familiar Oh my god , I can't believe it - I've never been this far away from home
הפיה לילי |
