עוד מאז

שניסתה התשישות

להביס את עיניך

זאב שלי,

ידעתי שהכוח האדיר

שיפיח בהן חיי נצח,

טמון אצלי במילים,

במיקוד הליטרלי,

בניואנסים הצלולים...

סוג של זיכוך

מטהר ומיטיב,

יולדת מילים

ואתה

שמקשיב....

עוד מזמן,

כשהקיפה חומה מסביב,

נטולת כוונה להרגיש,

כמו איילה

מנתרת בין רגבי החריש,

נמנעת ממגע,

מבטיחה לעצמי

שיותר לא אפגע.

הלמידה המתישה,

התיאוריה הקדושה,

האימון הארוך

לשחרר

ולסמוך...

תוהה אולי עדיף

לחזור להתחלה,

כנראה שאני צומחת,

שאלה כאבי גדילה...

העיניים שלך רחוקות אהובי.

לבנה מבריקה

בלילה אביבי.

אפילו השושנים שבחוץ

חדלו מלהפיץ את ריחן המשגע

והפחד

שמתעתע...

האם חשבת על זה פעם?

האם אתה יודע?

ההפך מאהבה

לעצמי, לחיים, לסביבה,

הוא בדיוק הפחד הזה שמאפיין...

פעם האמנתי שנועד להגן,

למנוע שינויים שיעשו בי שמות,

לצבוע בוורוד את כל החלומות...

והנה החשש הזה

הלא מובן,

ניראה עתידי

וחוצה כל מיקום וכל זמן,

עוצר כל מה שמתרחש,

מזיק ומבעית

ואחר כך, יקר שלי –

הוא ממית !

יש חוט דקיק מנשוא

בין חשש לזהירות,

רוצה אהבה שתנוע קדימה,

לא כזאת שתגרום לי למות.

בי נשבעתי

כי לא אדון עצמי להמשכים צפויים

ולא אסתפק בשאריות החיים

ואתה, אהובי,

במבטך החודר,

תרוץ איתי ביער

או שפשוט

תוותר.

חיבור קוסמי

שמאפשר לנו להיות,

להתמיד,

לנסות,

לא מתים מטעויות...

זכור, יקירי,

אם נתעלם

ולא נקשיב לזימוני היקום,

הנפש המחוברת שלנו

עלולה

למות

משיעמום.