כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הטרמילר

    טירמלתי*
    טיילתי עם תרמיל.

    לצאת כמוני לטירמול בגיל 53 פירושו לצאת ללא אגו ותבנית, לפי תוכנית כללית המגדירה נקודות יציאה וחזרה במפה ובזמן, אם בכלל.

    עזבתי כל מה שידעתי. פשוט קמתי, טירמלתי וחזרתי וכמו נולדתי מחדש. צאו לטרמל בעולם תרבותי אחר ומצאתם שלווה גדולה.



    המונח 'טרמילר' חדש. עניינו לכידת האגו וקשירתו באופן שלא יפריע. לא יבלוט בתנועה קדימה, הלאה.

    פיתוח עברי למונח "מוצ'ילר", מהמילה הספרדית "מוצ'ילה", בעברית תרמיל.

    מכאן, מוצ'ילר פירושו 'תרמילאי' ומעתה, גם 'טרמילר'. המונח בכל הטייה הומצא על ידי והזכויות שמורות לי.

    לתפיסתי, הנווד עם תרמיל ומקל, או המוצ'ילר, כפי שהוכר עד מחצית המאה הקודמת שינה דמותו ואינו עוד.

    במקומו, קיים תרמילאי מודרני שהתפתח ב-70 שנה לדמות אחרת במהות.

    סביבתו השתנתה. לינה במערות ואבוסים, ופונדקי דרכים וכנסיות נעלמה מעולמו החדש.

    כיום, טרמילרים מטרמלים כטיילים מצויידים היטב לטראק בשטח, אך לנים בהוסטלים ברמת מלונות סבירים ובמחירים, שעדיין מתאימים למטייל צעיר שאמצעיו דלים, המטייל בתקציב נמוך.

    טרמילר או טרמילרית, בוגרים כבני 45 ומעלה, המטיילים עם תרמיל לאורך זמן, כשיכולים כלכלית גם אחרת. הם יוצאים למסע ונעים בו כבודד/ה בלתי תלוי/ה.

    כל היתר נוצר...

    0

    חונק

    42 תגובות   יום רביעי, 27/2/13, 10:14

    מיומנו של נהג מונית:


    הגעתי לכתובת וצפרתי בצופר. אחרי שהמתנתי מספר דקות, הלכתי לדלת הדירה ודפקתי…

    'רק שנייה', שמעתי קול שברירי וזקן. שמעתי גרירת רגליים על הרצפה מעבר לדלת.

     

    לאחר המתנה ארוכה, הדלת נפתחה. אישה קטנה בשנות ה 90 שלה עמדה לפני. היא לבשה שמלה מודפסת וכובע בעל תיתורה, כמו משהו מסרט ישן. לצידה הייתה מזוודת ניילון קטנה. הדירה נראתה נטושה, כאילו אף אחד לא גר בה כבר שנים. כל הרהיטים כוסו בסדינים לבנים. לא היו שעונים על הקירות, שום אביזרים על המדפים. בפינה עמדה קופסת קרטון מלאה בתצלומים וכלי זכוכית.


    'האם תוכל לשאת את המזוודה שלי למונית?' שאלה.

    לקחתי את המזוודה למונית וחזרתי כדי לסייע לקשישה.

    היא לקחה את זרועי ושנינו הלכנו לאט לכיוון המונית. כל העת הודתה לי על אדיבותי.

    'זה כלום', אמרתי לה,

    'אני רק מנסה להתנהג אל נוסעיי כפי שהייתי רוצה שינהגו באימי.

    ''אתה ילד טוב.' ענתה.

     

    כשהגענו למונית נתנה לי כתובת וביקשה:

    'האם תוכל לנסוע דרך העיר?''

     

    זו לא הדרך הקצרה ביותר,' עניתי במהירות.

     

    'אין דבר, לא אכפת לי', ענתה.

    'אני בדרך להוספיס.'

     

    הבטתי במראה האחורית.

    עיניה ברקו.

     

    'לא נשארה לי משפחה,' המשיכה בקול רך…

    'הרופאים אומרים שלא נשאר לי זמן רב לחיות.'

     

    בשקט רכנתי וכיביתי את המונה.

    'באיזו דרך תרצי שאקח אותך?', שאלתי.

     

    בשעתיים הבאות, נסענו דרך העיר.

    היא הראתה לי את הבניין בו עבדה פעם כמפעילת מעלית. נסענו דרך שכונה שבה היא ובעלה התגוררו כשהיו נשואים טריים. ביקשה שאעצור מול מחסן רהיטים שפעם היה אולם ריקודים שבו רקדה כנערה צעירה.

     

    מדי פעם ביקשה שאאט לפני בניין מסוים או פינה ואז ישבה,

    מתבוננת לתוך החשיכה, לא אומרת דבר. כשהשמש החלה לחצות את קו האופק, לפתע אמרה,

    'אני עייפה, בוא נלך עכשיו.'

     

    נסענו בשתיקה לכתובת שנתנה לי. זה היה בניין נמוך, כמו בית מוארך עם שביל גישה שעבר מתחת לקשתות אבן.

    שני אחים יצאו מהבניין ברגע שעצרנו. הם היו יעילים ומדויקים, הביטו בכל תנועה שעשתה. הם כנראה ציפו לה.

     

    פתחתי את תא המטען ולקחתי את המזוודה הקטנה לדלת.

    האישה כבר הושבה בכיסא גלגלים.

     

    'כמה אני חייבת לך?', שאלה ברוכנה לעבר ארנקה.
    'כלום', עניתי.
    'אתה צריך להרוויח למחייתך.', ענתה.
    'יהיו נוסעים אחרים.' עניתי. כמעט מבלי לחשוב, התכופפתי ונתתי לה חיבוק. 

    היא נאחזה בי בחוזקה.

     

    'נתת לאישה זקנה רגע קטן של שמחה.' אמרה. 'תודה לך.'

    לחצתי את ידה ופסעתי לעבר אור היום שהתעמעם. זה היה הצליל של חיים שנסגרים. 

     

    לא אספתי נוסעים נוספים באותו יום. נסעתי ללא מטרה, אבוד במחשבותיי. במשך שארית היום, לא יכולתי כמעט לדבר. 

     מה אם האישה הזו הייתה מקבלת נהג כעוס, או אחד שהיה חסר סבלנות לסיים את המשמרת?

    מה אם הייתי מסרב לקחת את הקריאה, או שהייתי צופר פעם אחת וממשיך הלאה בלי לגשת לדלת?

     

    בסקירה מהירה של חיי, אני לא חושב שעשיתי משהו יותר משמעותי מזה.

     

    אנו מותנים לחשוב שחיינו סובבים סביב רגעים גדולים, אך רגעים גדולים תופסים אותנו לעתים קרובות כשהם עטופים במה שאחרים יחשיבו כרגעים קטנים. אנשים אולי לא יזכרו בדיוק מה עשיתם, או מה אמרתם, אך תמיד יזכרו כיצד גרמתם להם להרגיש.

     

    (קנט נרבורן)

     

    (שניתי מעט מאד את נוסח התרגום, לקריאה נוחה יותר) 

    דרג את התוכן:

      תגובות (42)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/4/13 19:26:
      מלא חמלה ומרגש
        13/3/13 14:07:
      אני מכירה את הסיפור, אך מתרגשת לקרוא אותו שוב ולדעת שיש אנשים טובים בעולם...............תודה.
        11/3/13 12:04:

      החסרתי פעימה ידידי היקר

        10/3/13 14:41:
      מעורר מחשבה ומרגש..
        3/3/13 12:38:
      והאושר, בכלל, בא בכפיות סוכר מדודות.
      מרגש נהניתי .
        2/3/13 09:43:
      סיפור מרגש ביותר ונהניתי גם מדבריו של בועז 22. בחיינו אנחנו עושים מעשים טובים לא מעטים ומתנהגים במקרים רבים, ברגישות רבה לזולת. כעורכי דין, עשיתי מעשים כאלו לא מעט וכמעט תמיד, לא זכיתי לחוויה הטובה של הכרת התודה. חברי שגם הם פעלו לא מעט בניגוד מוחלט למה שמקובל לחשוב על עורכי דין, הביעו אותה תחושה בפני. אבל מה שחשוב באמת, זה איך אני מרגישה מבפנים ולא הכרת התודה וזה כל העניין. *
        2/3/13 09:07:
      תודה חבר על סיפור שעושה סדר בין תפל לעיקר שעושה חשק לתת ולתת רגעים קטנים של נחת, היוצרים רגעים גדולים של אושר.
        1/3/13 18:52:
      מכירה את הסיפור היפה הזה והוא נוגע ללב ומרגש כל פעם מחדש ...
        1/3/13 16:58:
      היום מישהו פירסם את זה בפייס וזה הזכיר לי תפוסט.... כל פעם שקוראת....מתרגשת. וליבי מתמלא שמחה שיש עוד אנשים טובים
        1/3/13 11:31:
      תודה שהבאת את הסיפור דרור, אכן סיפור חונק וגם מעבר...מהרהר.
        28/2/13 21:16:
      נוגע ללב הסיפור ומאד יפה ואנושי
        28/2/13 19:47:

      דרור יקר, שמחה שנכנסתי לקפה ישר לתוך הסיפור שהבאת :)

        28/2/13 17:48:

      גרמת לי לבכות

      הדמעות זולגות 

      על המיקלדת

      אבל תודה

      לפעמים אנחנו

      צריכים שיזכירו לנו

      דברים שכאלה

      שבת שלום

      דרור

      נוגע. מי תרגם?
        28/2/13 17:22:
      מרגש
        28/2/13 17:09:
      דוגמא ומופט, מרגש *
        28/2/13 16:53:
      התרגשתי מכל מילה....
        28/2/13 15:55:
      נכון הסיפור מרגש ואמור לגרום לנו להעריך ,להיות רגישים זה לזה ,לתרום לאחר וכו'...אבל , שם הפוסט חנק אותי עוד לפני שהתחלתי לקרוא ..בהסתייגות מסויימת התחלתי ונשאבתי לצער ולמחשבות על אותה אישה ,על עזיבת ביתה והמשתמע מכל זה ,על המבט האחרון ברחוב ,בידיעה שזו הפעם האחרונה , זה נורא עצוב!!!
        28/2/13 12:54:
      תודה על סיפור יפה ומרגש, אפילו אם הוא ציטוט... סופשבוע טוב!
        28/2/13 11:48:
      גם אני חושבת שהרגעים "הגדולים" הם בהכרח קטנים. הרגע בו התחלת לבצע מה שהחלטת חשוב הרבה יותר מקבלת פרס מכובד בגינו על במה יוקרתית, למשל...
        28/2/13 11:28:
      ספור מצוין. אין לי מושג איפה קראתי אותו אבל זה מזמן,ועכשיו כמו חדש ספור שכורע תחת נטל המחשבות הקיומיות של כל אחד מאתנו
        28/2/13 10:49:
      מרגש מאוד!!!*
        28/2/13 09:13:
      סיפור מרגש ונדיר במציאות של חיינו
        28/2/13 08:44:
      כל פעם מחדש הסיפור הזה מרגש עד דמעות ... .
        28/2/13 08:29:
      מרגש עד דמעות הלוואי וכלם היו נוהגים כך ביום-יום.
        28/2/13 00:56:

      היי דרור,

       

      ישנו גרסה מעט שונה של האימרה שהבאת בסוף הסיפור הזה, מפי הסופרת האמריקאית המפורסמת טוני מוריסון:

      "I have learned that people will forget what you said and forget what you did but they will never forget how you made them feel"

       

      שים לב לדגש והניסוח המעט שונה: "אנשים ישכחו את מה שאמרתם ואת מה שעשיתם אך לא ישכחו לעולם כיצד גרמת להם להרגיש......." זהו ביטוי לרגש עם הרבה יותר עוצמה מהמושג לזכור - שאולי נשמע ממנו  שהחוויה רק חוזרת וצפה בתוכנו מידי פעם. לעומת זאת לא לשכוח פירושו - אולי - שהחוויה חרוטה ומאוחסנת בתוך התודעה שלנו כל הזמן. ואם היא חרוטה ומאוחסנת אצלנו כל הזמן אולי יהיה סיכוי גדול יותר שהוא ישפיע על התנהגותינו ויחסנו לאחרים בהווה.

       

      לילה טוב ידידי

        27/2/13 23:24:

      צטט: כריסטין 2013-02-27 23:23:01

      מכירה את הסיפור.
      תודה שהבאת, קראתי שוב ושוב ודמעות זלגו מעייני.
      איזה מזל היה לאותה גברת, ואיזו מצווה עשה הנהג...
      במילים אין לתאר.
      התרגשתי שוב תודה.

       
      "אנשים אולי לא יזכרו בדיוק מה עשיתם, או מה אמרתם, אך הם תמיד יזכרו כיצד גרמתם להם להרגיש."

        27/2/13 23:23:

      מכירה את הסיפור.
      תודה שהבאת, קראתי שוב ושוב ודמעות זלגו מעייני.
      איזה מזל היה לאותה גברת, ואיזו מצווה עשה הנהג...
      במילים אין לתאר.
      התרגשתי שוב תודה.

        27/2/13 22:16:

      אתה יודע, יש רגעים כאלה משונים בהם הלב מתכווץ ומתרחב בו זמנים מבלי לסתור זאת, המחנק הזה ונשיפה הארוכה שאחרי, להתרפק וכמעט להתמוגג למראי מקום שהנחתה הנפש בדיעבד. כולנו שומרים זיכרונות בתוך קופסה ויש זיכרונות חצופים כאלה ששומרים את עצמם ואותנו מבלי רשות ומתפרצים ללא התראה. הרי אין קשר לגיל, אלא לכמות הסימונים שטווינו בדרכנו במלאכה הגדולה הזו שקוראים לה לחיות ולהחיות - שהרי זו היא הגחלת. והינה, אמרת דבר בשמו של אחר וזכית בלהעביר הלאה ובכך להאיר אבוקה.

        27/2/13 22:00:
      קראתי את זה בפייסבוק ודמעות זלגו על לחיי
        27/2/13 21:57:
      התרגשתי גם בפעם הזו ...זה מסוג הסיפורים שנצבט לך הלב....♥
        27/2/13 21:56:
      חסרת לי . הופעת פתאום עם הסיפור הזה .
        27/2/13 21:45:
      זה היה צליל של סוף או צליל של התחלה?
        27/2/13 21:44:
      אוהבת את הסיפור הזה כל פעם מחדש ........... " יזכרו לך מה שעשית " . אולי לא בדיוק .... יזכרו - את מה שגרמת להרגיש .........
        27/2/13 21:31:
      כל כך נכון- מדויק- המעשים הקטנים במקום ובזמן הנכון הם אולי החשובים ביותר
        27/2/13 21:30:
      אוף איתך אתה !
        27/2/13 20:00:
      אנשים טובים באצע הדרך. שירבו כמותם
        27/2/13 19:03:
      כל כך מרגש.יש אנשים טובים.
        27/2/13 18:14:
      גרמת לי לזלוג....
        27/2/13 15:28:

      סיפור יפה ומרגש.

      אין מקריות בחיים.


      בשבת. 5 וחצי בבוקר.

      בצומת אחיהוד, עומדת נערה קטנה עם סיגריה ביד.

      עצרתי.

      לאן?, שאלתי.

      לעכו. ענתה.

      לקחתיה, (ללא הסיגריה כמובן.)

      בת 22

      הגיעה מהדר בחיפה

      איך? שאלתי.

      אמרה שהיה לה טרמפ ליגור.

      היה לי מסובך מדי להבין אז הנחתי לזה

      לשאלותיי אם יש לה כסף ות.ז. ענתה בשלילה.

      הבאתי אותה לבית אימה.

      והמשכתי לטיול השבת שלי.

       

      מה היה קורה לה לולא אני עצרתי ולקחתיה לבית אימה בעכו?

        27/2/13 10:27:
      את האמת הפנימית, הממשית, הנמצאת בלבו של כול אדם, יכולים לראות מעטים, אם בכלל. מספרם של אלה המסוגלים לראותה (כולל האדם עצמו...), אינו בא בהכרח ללמד על גודלה של האמת. כך גם המעשים. כול עוד אדם מאמין במעשיו ומסוגל להבין את חשיבותם ל"אחר", הופכים המעשים למהותיים (ולא, גדולים או קטנים...). אם כי - הענקת התואר (גדול או קטן...) די מובנת: אדם מבקש להעניק לעצמו (אם אין "אחר" העושה זאת...) ציון על מעשהו, אפשר וזאת התמורה היחידה שלה יזכה, וככזאת - כנותו של האדם הכרחית, אחרת..., זה לא יותר מאשר סיפור-בדים אותו הוא מוכר, לעצמו...

      פרופיל

      הטרמילר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון