כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';
    0

    היקום של ג'וס ווידון.

    1 תגובות   יום שישי , 1/3/13, 17:34

    ''

     

    ג'וס ווידון נחשב בעיניי לא מעט אנשים כגאון, תסריטאי מבריק וכאחד מהאנשים החשובים בתרבות האמריקאית העכשווית. אבל, משום מה, רק בשנה האחרונה הוא קיבל את הכבוד והתקציבים המגיעים לו מחברות ההפקה השונות, והוציא תחת שרביטו שני סרטים מצליחים מאוד, הן בקופות והן בביקורות. השם ג'וס ווידון ידוע לכל אוהבי המדע הבדיוני והפנטזיה כיוצר הטלוויזיה של סדרות פולחן ענקיות שעל מעמדן ואיכותן אין עירור. אבל הוא היה מעין תסריטאי מחתרתי, כזה שהאולפנים הגדולים מתעלמים ממנו, והוא פעל בשוליים, ועשה סדרות איכותיות ואפילו סרט נהדר. אבל מה קרה פתאום, שהאולפנים הגדולים החליטו להפקיד בידיו של אדם שביים רק סרט אחד שהיה כישלון קופתי את אחד מן הפרויקטים החשובים והיקרים ביותר שלהם מהשנים האחרונות? האם הם הבינו שמדובר באחד מן היוצרים החשובים בטלוויזיה האמריקנית, והחליטו לפתח אותו גם כקולנוען? בידי אין את התשובות, אך אני בכל זאת מעריץ גדול של ווידון. רוב הפרויקטים שלו הם בעייני ענקיות ומבריקות, ואין שמח ממני שהוא סוף-סוף מקבל את הכבוד והערכה המגיעים לו. במאמר הזה אני אנסה להסביר לעולם, ועל הדרך גם לעצמי, מה עושה אותו יוצר כה גדול. הפוסט הזה מתלווה כמובן לעובדה ש - 2012 הייתה השנה של ג'וס ווידון, ומגיע לו פוסט שלם, שכולו גינונים ומילים טובות עליו. 

     

    בהתחלה, צדנו ערפדים.

     

    ג'וס ווידון התחיל את הקריירה הטלוויזיונית שלו כמו רוב האנשים, וזה לכתוב תסריטים לסדרות אחרות. העבודה הראשונה שלו הייתה על הסרט של הסדרה "רוזאנה" בסוף שנות השמונים, סדרה קומית בכיכובו של ג'ון גודמן הענק. שלוש שנים אחרי כך, בשנת 1992, כשווידון בן 29, הוא כותב את סרטו הראשון, "באפי קוטלת הערפדים". זהו סרט בן שעה וחצי שבוים בידי במאי שזהו סרטו הראשון, ומספר את סיפורה של נערה צעירה שצדה ערפדים. הסרט נכשל מאוד, הוא לא התקבל בברכה כלל וכלל, לא אצל המבקרים ולא אצל הקהל. ווידון הצעיר נעלם לכמה שנים, אך אז חזר כאחד מן התסריטאים של "צעצוע של סיפור" הראשון. כשנה לאחר מכן, הוא החליט לתרגם את הכישלון להצלחה, ולהפוך את סרטו הראשון לסדרת טלוויזיה. וככה נולדה באפי, אם כל השדים, הפנטזיות והערפדים שיגיעו אל העולם בשנים שאחר-כך. 

     

    "באפי קוטלת הערפדים" הסדרה, הייתה הצלחה ענקית. אני לא מבין ברייטינג וצורות שידור כל-כך, אבל לפי הצורה בה הסדרה התקבלה וכמות הפרקים והעונות שלה, ניתן להסיק שהיה לה רייטינג מוצלח. מרגעיה הראשונים היה ברור שבאפי היא תופעת קאלט, סדרה חשובה, שתשפיע על עולם הטלוויזיה האמריקאית בצורות שעד היום אפילו לא מבינים. זו הייתה סדרת המספרת, כמו הסרט הכושל, על נערה מתבגרת שהיא הנבחרת, האחת שנבחרה להילחם בערפדים ושדים ולהגן על העולם. בתחילת הסדרה היא עוברת לגור בסאנידייל, אשר נבנתה מעל פי הגיהנום, ופוגשת את זאנדר ו-ווילו, והצופה שלה, האדם שמאמן אותה, רופרט הספרן השקט. והשאר, היסטוריה. עם השיר פתיחה המגוחך, בעיות התבגרות וערבי שישי של מלחמה בערפדים ויציאה עמם, באפי לעולם תיזכר בליבי, ובליבם של רבים אחרים, כאחת מהסדרות המהנות והחכמות שנעשו, סדרה שמדלגת בין ז'אנרים ונושאים, בעזרת היוצר הגאון שלה, ג'וס ווידון, המרקד לו בין בעיות של ילדת תיכון לבין בעיות של ציידת ערפדים עם אחראיות כבדה. ההגבלות בין שתי העולמות המתנגשים היוו את אחת מנקודות הגאונות של הסדרה. סדרות כמו "על טבעי", "יומני הערפד", "גרים" ואפילו סרטים כמו "דמדומים" לא היו מתקיימים ללא "באפי". התרומה של ווידון, דרך הסדרה הזו, לתרבות הטלוויזיה האמריקנית היא ענקית. בין לבין, ווידון יצר יחד דיוויד גרינווית' ספין-אוף ל"באפי", שהחלה את דרכה בשנת 1999. היה זה "אנג'ל", סדרה אודות הערפד המפורסם שהופיע לא מעט ב"באפי", ערפד טוב לב שניהל מערכת יחסים עם קוטלת הערפדים. הסדרה מספרת את מסעותיו של הערפד, ואיכותה של סדרה זו אמנם לא מתעלה על "באפי", אך בהחלט לא נופלת ממנה. כשווידון אחראי, הוא מייצר סדרת ספין-אוף חכמה ואיכותית, שלא מביישת את המקור. אמנם הסדרה לא חשובה כמו "באפי", אך היא עדיין עובדת כסדרה שלמה, והיא לא הפסיקה לרתק אותי לכל אורכה. 

     

    ''

     

    למה הטובים מתים צעירים?

     

    בשנת 2002, ג'וס ווידון הוא ה-אדם בתעשיית הטלוויזיה, ללא ספק. רגע אחרי הסיום הענק של "באפי" ורגע לפני הסיום של "אנג'ל", יצר ווידון  יצירת מופת, שנרצחה במהירות, וגרמה לקריירה המשגשגת של ג'וס לשגת אחורה. אני מדבר כמובן, על "פיירפליי". היא נולדה בשלהי שנת 2002, אחרי כל ההייפ שקיבל ווידון בעקבות "באפי". הסיפור מרתק, ומתרחש ביקום עתידני, כמה מאות שנים קדימה. אין כדור הארץ, יש את "הברית", היא השולטת בכל בני האדם ביקום, המפוזרים בכוכבים שונים. מספר שנים לפני תחילת הסדרה, מורדים ניסו להפיל את שלטון הברית, אך המרד נהדף והמורדים נסוגו והברית ניצחה. מל ריינולדס (בגילומו המושלם של ניית'ן פיליון) הוא אחד מאותם מורדים, וכעת הוא עשה הסבה מקצועית למעין פיראט חלל, שנוסע ברחבי היקום וגונב ומעביר סחורה בשביל מי שמוכן לשלם. הוא נוסע בספינה סרניטי, עם הצוות המורחב והמגוון שלו. זו הייתה אמורה להיות הבייבי של ווידון, סדרת המדע-בדיוני הגדולה שתשרוד עונות רבות ותגדיר מחדש את המושג מדע-בדיוני בעולם הטלוויזיה, כמו ש"באפי" עשתה, אך סופה היה מר ועצוב. פוקס, רשת השידור אשר שידרה את "פיירפליי", נידונה אותה למוות, ושמה את הסדרה בשעות מתות, שידרה פרקים בסדר לא נכון, והתוצאה הסופית הייתה ביטולה אחרי 14 פרקים. אני לא יכול לתאר לעצמי מה עבר על ווידון והצוות כשהם שמעו את הבשורה, מה עבר על המעריצים והצופים. אני יודע מה עבר עליי כשהבנתי, לפני שנתיים שצפיתי בסדרה, שהיא לא קיימת יותר. הרעיון והדמויות היו מחזיקות לפחות שש-שבע עונות, שמונה אפילו. הכתיבה של ווידון עלתה מדרגה, עם ההומור השנון שהפך לאחד מסימני ההיכר של היוצר, התסריט והדיאלוגים המבריקים, העולם המפורט, הדמויות הענקיות מהחיים והשחקנים המוכשרים המגלמים אותם. אין ספק, "פיירפליי" היא יצירה כבירה, למרות מספר הפרקים הקצר שלה והקטע הזה שאין לה ממש סוף. היא סדרה נצחית ומיתולוגית, אחת מהגדולות והטובות שנוצרו. 

     

    אך "פיירפליי" נהפכה למעין כת. כת המונית של מעריצים ואוהבים שניסו לגרום לחידושה של הסדרה. הפגנות, המונים בקומיק-קון, כולם עובדים למען מטרה אחת- להחזר את פיירפליי לחיים. ג'וס ווידון לבסוף הבין שהסדרה אמנם לא תחזור לטלוויזיה, כי זה היה מאוחר מדי, אך זה לא אומר שהוא לא יכול להמשיך את עלילות דמויותיו בקולנוע. וכך נולד "סרניטי", הסרט הממשיך את הסדרה המופתית שנהרגה בטרם עת. היה זה שיר אהבה למעריצי הסדרה, עם העולם המפורט והשנינות החוזרים ובגדול בדמות סרט קולנוע גדול בן שעתיים, שיענה על השאלות וייתן סיום ראוי לסדרה. עם הצוות המקורי, וג'וס ווידון כבמאי ותסריטאי, "סרניטי" לא יכול היה להיכשל. אך הוא בכל זאת נכשל, כי האנשים היחידים שבאו לראות אותו היו מעריצי הסדרה, וכך הפך הסרט לכישלון קופתי. שלא בצדק. סרטו הראשון של ווידון היה כל מה שטוב בו, הוא היה כתוב נכון, מבוים ביד בטוחה, מלוהק נכון, עם קצב מדויק, הכל עבד ותקתק, אך גם הסרט לא זכה לכבוד הראוי לו, ונעלם מהר מאוד. 

     

    ובבית שרנו.

     

    "סרניטי" וכל הסיפור על "פיירפליי" נגמר בשנת 2005, עם עליית הסרט לאקרנים. מאז. שתק ווידון במשך שלוש שנים, ואז חזר עם פרויקט קטן, שהפך גם הוא לאחד הדברים היותר טובים שאפשר לעשות עם ארבעים דקות מהחיים שלכם. "בלוג השירה בציבור של ד"ר הוריבל", או בקיצור- "ד"ר הוריבל", היה פרויקט אינטרנטי קטן, אותו ביים ווידון וכתב עם אחיו ועוד חברה טובה, וכיכבו בו ניית'ן פיליון האדיר, ניל פטריק האריס (בארני מ"איך פגשתי את אמא") ועוד אחת, פלישיה דיי. הפרויקט חולק לשלוש מערכות בנות רבע שעה ומספר את סיפורו של נבל כושל העונה לשם ד"ר הוריבל. הוא רוצה להיכנס לליגה המרושעת של הרשע ולהרשים את בחירת ליבו, פני, אך האדם שעומד בדרכו הוא קפטן האמר (פטיש), הגיבור האהוב והשחצן. זה היה פרויקט לשחרור עצבים של ווידון, שם הוא עשה ככל העולה על רוחו, נהנה, מבלי לחשוב מה יאמרו על זה. ו"ד"ר הוריבל" הוא גם מאחד מן המיוזקלס הטובים שנעשו בעשור ומשהו האחרונים. אה כן, זה גם סרט מוזיקלי, בנוסף לכל. התוצאה היא ארבעים דקות של לא פחות מאשר גאונות צרופה וכיף ענק, הדחוסים בתוך מעטפת ביזארית עם שירים קליטים. 

     

    אחרי ההפוגה הזו, חזר ווידון עם פרויקט טלוויזיוני חדש, כמעט חמש שנים אחרי הפרק האחרון של "אנג'ל". היה זה "בית הבובות", הסדרה הכי פחות נחשבת ואהובה של ווידון, וגם הפעם אני יוצא להגנתו של היוצר, כי זאת סדרה עם סיפור מבריק שככל שהוא מתקדם נהיה מותח ומחושב יותר ויותר, ועצוב לי שלא ראו את זה. הסיפור סובב סביב מוסד מסתורי בשם בית הבובות, המפעיל בו אנשים המתפקדים כבובות. בעצם, אלו אנשים שהזכרונות, ובעצם כמעט כל פיסת אנושיות שלהם נמחקת, וכל פעם שמישהו משכיר את המוסד, עובדיו מטביעים באחת מן הבובות אישיות אחרת, המתאימה לצרכיו של הלקוח, ואז, כשהבובה מסיימת את עבודה, האישיות נמחקת והיא חוזרת להיות גוש בשר מהלך. ווידוו בונה פאזל מעניין ב"בית הבובות", עם סיפור ומסתורין שנבנים לאט-לאט, עם סיפור מסגרת נהדר המוטען בידי סיפורים עצמאיים קטנים מצוינים. אך הסדרה בוטלה אחרי שתי עונות בלבד, וזאת אחרי שרצו לבטלה בעונתה הראשונה. הלחץ הזה של רגע לפני הביטול הוריד קצת מאיכות הסדרה בעונתה השנייה, שעדיין נשארה נהדרת למרות הכל.  

     

    ''

     

    נקמה מתוקה.

     

    אחרי רצף של כישלונות, של סדרות מבוטלת בטרם עת וסרט שלא הצליח להרשים בקופות, לפתע מקבל ווידון לידיו את אחת מהפרויקטים החשובים בעולם הקומיקס של השנים האחרונות. מארוול הפיקה חמישה סרטים והשקיעה מאות מיליוני דולרים, והכל היה רק הקדמה, פיילוט לפרויקט הענק הזה, שכעת נמצא בידיו של ג'וס ווידון. עליו לכתוב ולביים את הסרט שכל מעריצי הקומיקס ברחבי העולם חיכו לו, לחבר בין חמש גיבורי על ועוד עשרות דמויות משנה ונבל, לסרט אחד. "הנוקמים" הוא בהחלט פרויקט קשה, אך נחשק, ו-ווידון קיבל אותו. התוצאה היא, ללא ספק, כל מה שהיה אפשר לצפות מסרט קומיקס, שמגובה על-ידי אחד מהתסריטאים המוכשרים שיש בהוליווד. ווידון הצליח לחבר את העלילות ולהביא לכדי איחודם של חברי הנוקמים, כשהוא עושה כבוד גם לסוכני מגן (SHIELD). הוא לא זונח אף פרט ואף גיבור, וכולם מקבלים מספיק זמן מסך גם בשביל שני סרטים, וכל אחד מהם יוצא הרבה יותר מגניב ממה שהוא נכנס. ווידון עשה בחוכמה כשהוא חילק את הסרט לשניים, החלק הראשון מתעסק בקשרים בין הגיבורים, היחסים ביניהם ודרכי ההתנהגות שלהם אחד לשני וכלפי העולם. החלק השני הוא אקשן-קומיקסי טהור וכיפי, עם פיצוצים, שורות מחץ וניצחון לא הגיוני של מעטים על רבים. ו-ווידון הוכיח שהוא הימור מנצח, עם עבודה תסריטאית טובה, שנינות, בימוי מדויק ובטוח, שעושה רק החלטות נכונות. ועל הדרך גם מכניס מאות מיליוני דולרים, והופך את "הנוקמים" לאחד מהסרטים המכניסים אי-פעם, שלישי רק לג'יימס קמרון ושני סרטיו הענקים. 

     

    אבל חוץ מהסרט הענק ושובר הקופות הזה, כתב ג'וס ווידון סרט שהוא יותר אישי, יותר שלו, סרט שאנשים לא ציפו וחיכו לא, שלא מבוסס על אלפי חוברות קומיקס. את מושכות הבימוי הוא הפקיד אצל דרו גודארד, שכתב יחד עמו את התסריט, והיה גם אחראי בעבר על מספר פרקים ב"אבודים", "באפי", "זהות בדויה", וכתב גם את "קלוברפילד". "בקתת הפחד" היא מעין מטא סרט, סרט אימה על סרטי אימה, סרט בתוך סרט. סוג של, אבל לא בדיוק. ווידון ושותפו לכתיבה החליטו לצחוק על סרטי האימה מהשנים האחרונות, על הנוסחה של צעירים יפים יוצאים לבקתה ביער בשביל לשתות ולעשות סקס, ואז נרצחים באכזריות אחד אחרי השני. זה קורה בסרט, לצד משהו אחר. יש אנשים שצופים בצעירים נרצחים על מסכים גדולים, ויותר מזה- הם מתערבים במה שקורה. מעין אח גדול מסויט. הסרט הנהדר הזה הגיע אליי משום-מקום, וריתק אותי בגדולה התסריטאית שבו, הגאונות המסתתרת בכל פינה בו. כבר אמרו לי שאני מגזים, אבל הגדולה של "בקתת הפחד" בסוף תתגלה לכול. וזה עוד סרט שלא נכנס לעשיריית סרטי השנה שלי רק בגלל שראיתי אותו אחרי שפרסמתי אותה, והיה כבר מאוחר מדי לשנותה (כשהסרט היה באקרנים הייתי בחו"ל). אחרי שני הסרטים הללו, ג'וס ווידון ממקם את עצמו בעמדה גבוהה. הוא אחראי לאחד מהסרטים המכניסים ביותר אי-פעם, הוא פתאום אהוב על כל הבא ליד, וגם העתיד מזהיר. "הנוקמים 2" יגע אלינו עוד שני חורפים, בשנת 2015, וגם סרטו "מהומה רבה על לא דבר" יוצא בחודשים הקרובים, ומסתמן כסרט איכותי ומעניין, אחד מהסרטים שאני יותר מצפה לבואם בשנה הקרבה. בעתיד הנראה לעין הוא יהיה אחראי גם על סדרה בשם "SHIELD", התתרחש ביקום של מארוול, ותספר את סיפורו של הארגון ששיחק חלק חשוב מאוד בסרטים רבים של מארוול. 

     

    ג'וס ווידון תמיד היה מודל לחיקוי עבורי. תמיד הבטתי בו כאל גאון מיוסר, שלא מקבל הערכה וכבוד, שמגיעים לו עד מאוד. עכשיו הוא מקבל הכבוד, את הערכה ואת האהבה מכולם, אך אי אפשר שלא לשאול, האם זה לא יפגע או ימנע ממנו לייצר את היצירות האישיות שלו, הקרובות לליבו, אלו שגרמו לי ולעוד רבים להתאהב בו. כנראה שלא, כי הנה, בין כל הבלאגן הוא הצליח להיות אחראי גם על "בקתת הפחד" שזה סרט יחסית אישי שלו, וגם על "מהומה רבה". בכל מקרה, עבור כל אותם אנשים שאוהבים ומכירים את היוצר, אני מקווה שהצלחתי לכתוב משהו מכובד על האדם הגדול הזה, ועבור אותם שלא מכירים אותו, תכירו, תתחילו לאט, עם "פיירפליי", ואז תמצאו זמן לכל העונות של "באפי", כי זה בשבילכם, בשבילכם להכיר שתיים מהיצירות החשובות בהיסטוריה של הטלוויזיה. עם האמירה הזאת, אני הולך לצפות בפרקים נבחרים מכל סדרה, רק כי זה כיף. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
      לצערי נגמרו לי הכוכבים. תודה

      ארכיון

      פרופיל

      רוי יודקביץ'
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין