אחת הידיעות בנושא שהעסיק והדאיג לא מעט את חוגי הממשלה הישראלית ומוסדותיה האקדמאיים היתה הכוונה המוצהרת של גופים אוניברסיטאיים באנגליה להגיע להחלטה שתחרים את מדינת ישראל בכל תחום. נסיונות חוזרים ונישנים כל שנה מחדש להגיע להחלטה עוינת לישראל. ומיד יש להוסיף ליהדות והיהודים שהיו כל השנים כאבן נגף סרבנית מול האימפריה הבריטית הגדולה .זו שנאמר עליה בלא מעט יוהרה בזמנו "השמש לא שוקעת לעולם תחת השלטון הבריטי" מה שהיה נכון בזמנו עם כל מושבות של האימפריה הבריטית שבכל העולם היו לה תחומי שליטה ושלטון אם מכח כיבוש כוחני או מסיבה של העברת אזרחים ממוסדת לקולוניות כמו אוסטרליה ניו זילנד ואף לאיי ם המלבידים הגיעה השפעתם.מה שהם כינו "פוקלנד" ועוד שורה ארוכה של מדינות במזרח הרחוק כמו הודו  פקיסטאן אפגניסאן , באמריקה הצפונית היתה קנדה ואף חלקים גדולים מארצות הברית של היום., ובין היתר היה להם מטעם חבר הלאומים גם מנדט שליטה על ארץ ישראל.שאותה הם חילקו כראות עיניהם לחביביהם והמליכו את חביבם על מרבית השטח שהיה ארץ ישראל וקראו לו ירדן ויצרו מדינה שהיום איש לא מערער על חוקיותה ואת החלק הנותר של הארץ הם חילקו בצורה מעוותת לערבים וליהודים שכסרבנים שלא כדרך לאומים ודתות אחרות סירבו להרכין ראש בפני האימפריאליזם הבריטי ונלחמו בו על ידי קיום קבוצות לוחמים שהקיזו את דמה בכל הזדמנות במאבק אמיתי למען שחרור ועצמאות מדינית. שלבסוף הניעה עם החלטת עצרת האומות המאוחדות על הקמת בית יהודי בארץ ישראל. ואז החלה מלחמת העצמאות ותוצאותיה .

אך הלא באיבה הבריטית עסקינן ובין יתר הפעולות  של המחתרת היהודית בזמנו היתה אירוע טראומתי של "תליית הסרגנטים הבריטים כתגובה על הוצאות להורג של השלטון הבריטי לאנשי מחתרת שנעצרו  באותה תקופה. ויש לומר מיד  תליית הסרגנטים הביאה להפסקה של פסקי דין מות והוצאה להורג של יהודים אז.

הבריטים לא הבינו אז ולבטח אינם מבינים היום. כי אנחנו לא כנועים כמו במזרח אסיה ולא מחניפים כמו שליטי ערב על כל מושחתותם המוסרית. עם קשה עורף אנו ולא נכנעים בקלות. וביחוד עכשיו כשיש לנו מדינה שלנו שקמה על אפם ועל חמתם יש לנו צבא חזק עצום מהטובים בצבאות העולם וכוחנו עימנו להדוף כל איום של סטודנטים מולעטי איבה ושנאה ליהודים על ידי הוריהם שלבטח זוכרים את התקופות הקודמות של המנדט הבריטי וחוו את שקיעתו.את ההקשר האישי שלי לתופעת האיבה הבריטית ותחושת האימה המלווה אותי היום 67 שנים אחרי שחוויתי על בשרי כילד בכיתה ב' בבית הספר אליאנס בטבריה עיר הולדתי. טבריה עיר מעורבת כערים רבות אחרות לפני קום המדינה מוסלמים ויהודים גרו יחדיו תוך תקופות קצרות של רגיעה זמנית,אשר מידי פעם הופרו על ידי הערבים שפרעו בשכניהם היהודים תמיד ללא רחם ובאכזריות ניכרת.פשוט היו ניכנסים לבית משפחה שוחטים אם על בנים ויוצאים להמשך תאוות הרצח עד שניתרצו.כך היה בשנת 1938 וגם לפני כן וכמובן עד מלחמת העצמאות שפרצה עם החלטת עצרת האו"מ להתיר הקמת בית יהודי בארץ ישראל.

אני כבן להורים שעלו ארצה רגלית דרך גשר בנות יעקב בשנת 1932מדמשק הבירה הסורית אבא שלי ואחיו ורעיותיהם הטריות עלו ארצה ובנו ביתם המשותף בטבריה, בשכונה ערבית טהורה. לא לא היתה זו התנחלות אלא קניה טבין ותקילין והיא רשומה בטאבו כדת וכדין עוד משנת 1932.הבית נודע לימים על שם דייריו וזכה לכינוי ,"בית אל שוואם". כלומר בית הדמשקאים בעברית.אני אחיי ואחיותי נולדנו כמו בני ובנות דודינו באותו בית וניתן לומר בביטחה כי לא פגשנו ילד יהודי אלא כשהיגענו לבית הספר בגיל שבע.ההורים השכילו לבנות בית ענק על שתי קומות כשכל אח גר באגף ניפרד עם ילדיו.ואני בן שמונה בדרכי לבית הספר עם בן דודי חיים שהשגיח עלי בן עשר .מבוגר בשנתיים.

השנה 1947 לפני קום המדינה המנדט הבריטי שולט ברמה על כל מערכות החיים נאבק בכל כוחו מול קבוצות המחתרות היהודיות ולעיתים אף תפס ועצר אחדים והענש היה מוות בתליה.המרחק מביתינו לבית הספר שצעדנו כל יום ובכל מזג אויר היה כשבעה ק"מ לכל כיוון ואנו שני ילדים עוד לא למדנו את הסכנות האורבות לילדים בדרך הארוכה. וכמובן בשל המתח המדיני שלא השכלנו להפנים כילדים לא נזהרנו מספיק.בטבריה העיר היתה אחת ממצודות הטייגר האימתניות ששימשה את חיל המצב הבריטי באיזור ובין היתר היו לבריטים בינינים שולטים בשכונות מפתח שם שהו חיילים תמיד לכל צורך. ומה לעשות? דרכינו לבית הספר אילצה אותנו לעבור בסמוך למבנה כזה ששימש חילים אנגלים.היום ברורה לי הטעות שעשינו כילדים שלא הפנימו והפליגו בניתוח מצבים מדיניים והשפעתם על לוחמי הוד מלכותה.נהגנו לעבור מתחת למרפסת הקטנה שהיתה בקומה השניה של המבנה ששימש את ה"גפירים" ולחמוק במהירות במעלה הכביש לכיוון בית הספר.אותו יום מר שאזכור כל עוד נשמה באפי היתנהלנו כרגיל לצד הבינין ועל המרפסת ראינו שני חיילים בריטים צופים בנו ומחייכים. ואנו כילדים בני שמונה ועשר כאמור קראנו אליהם בתקוה מהולה בספקנות "גיב מי פני" כך ביקשנו ולא פעם אחת.חיים בן הדוד ניגש וקרב אל המרפסת שם ניצבו השניים רכונים על מעקה הבטון הגבוה.אני כפחדן מופלג חששתי ונותרתי מעט מרוחק ,כשאני מבחין באחד החיילים שנעלם ונכנס לחדר הוציא את נשקו במהירות והחל להתיצב למצב ירי צעקתי כמטורף לבן הדוד חיים חיים תיברח זעקתי תוך ששנינו נסים ובורחים בכל המהירות שיכולנו לפתח כילדים.את היריה שמענו במרוצתינו חזרה הביתה כבר לא הלכנו לבית הספר באותו היום.אירוע זה נחרט בתודעתי מאז 67 שנים ועד היום ולדידי הוא ביטוי לשינאת יהודים..עוד כשלא היתה מדינה לא צ.ה.ל ובודאי לא האחזויות ושטחים כבושים שבגינם מנסים הבריטים כל שנה מחדש ליזום החלטה של חרם כלכלי ותרבותי על ישראל כי זה חזק מהם וזה טבוע אצלם בגנים וככה זה התרגלנו.