"הליידי עם הכפפות הלבנות" - כל שנה ב-4 במרץ, וזה מחר, הלב שלי מחסיר פעימה. כבר 24 שנים, כמעט חצי יובל. ב-10 בבוקר, האמא היפה והנהדרת שלי עצמה עיניה לעד לאחר שנות יסורים. כל כך צעירה, ואני כבר כמעט בגיל בו היתה אז.
אמא שלי, היתה ליידי מהדור של פעם, עם יופי קלאסי עדין ונשי מאד, ולפעמים הזכירה לי בתמונותיה משנות ה-20 שחקנית קולנוע מהסרטים הרומנטיים. תמיד היתה לבושה בהידור ובהתאמה, והריח האהוב שלה עדיין מלווה אותי לעיתים. היא אהבה מוסיקה קלאסית ואופרטות, אהבה לרקוד, ללמוד ולהשכיל. את העברית של עולה חדשה שנאלצה לוותר על לימודים אקדמיים כדי לפרנס את הוריה, שיפרה בקריאת ספרות עברית מודרנית, וגם ב"הכתבות" שהייתי עושה לה, והייתי בסך הכל בכיתה ב'... :-) - כדי להבחין בין "שגייה" (שגיאה) ל"שקייה" (שקיעה).המחברת עם כתב ידה הלא יומן משהו בכתיבה בשפה העברית, עדיין שמורה עימי כמו יהלום יקר, למזכרת, כי תכשיטים יקרים לא ענדה, והטמעת צריכת התרבות כמזון עיקרי, היו מועדפים בעיניה. כך אני זוכרת ספרים כזיכרון ראשון לצד הבובות והשפן המיתולוגי שלי, מנוי לתזמורת הסימפונית כבר מגיל 9, וגם תערוכות, סרטים והצגות מהגיל שבו לא בטוח שהבנתי מה באמת קורה שם, אך ספגתי את יכולת ההתבוננות.
את ההתמצאות המעמיקה ברפואה רכשה כאוטודידקטית, מה שחזר אליה כבומרנג כשהיתה הראשונה לזהות כי הסרטן תקף אותה, בטרם הרופאים הבינו זאת. לימים, על ערש דווי, אף צפתה את מותו הקרב של אבא אחריה, מה שהיה נשמע כחלום בלהות אך הפך למציאות חותכת.
אבל, ואולי יותר מכל אהבה מאד את הים. אחד מזיכרונות הילדות האהובים עלי במיוחד הוא ההליכה המשותפת לחוף השקט בבת גלים בחיפה. מעין "טקס" שהחל בחוף, בחול ובמים, והריח המשכר של הים, כשאמא מתמסרת לגלים בהנאה, והסתיים בארוחת צהריים של תפוחי אדמה אפויים בתנור, "כמו קומזיץ", אבל עם גבינות, ומעדן שוקולד. אבל, את הפלפלונים הירוקים והאדומים החריפים מאד ואת שיני השום היתה שומרת לעצמה בלבד, ב"מטמון" סודי, כאילו שמישהו בכלל היה מסוגל לטעום אותם, מלבדה :-) ...
כדאי להקליק על התמונה כדי להינות ממנה במלואה ) לפעמים, אני כועסת עליה בסתר ליבי, כי עד היום אני משלמת, לעיתים קרובות, מחיר כבד למדי על הנימוסים והתרבות שהנחילה לי, ונצמדו ל"הארד דיסק" שלי מבלי אפשרות לעשות "פירמוט"... כי "ביטה שיין " ו"דנקה שיין" אינם מתאימים כל כך, לצערי, ל"מזג האוויר" הישראלי. וגם על שלא איפשרה לי להיות "צברית" מן השורה, כי תמיד הייתי לבושה כמו עולה חדשה מרומניה בחליפות מחוייטת , חצאיות פפיטה וחולצות שאסור ללכלך כי הן היו יקרות ונקנו בחנות בגדי הילדים היוקרתית ביותר במרכז הכרמל, במקום במכנסי התעמלות וגופיה, וגם נעולה בנעלי "לכה" מבריקות במקום בכפכפים, מה שלא עוזר במיוחד להיות מקובלת בחברה מחוספסת משהו של "ילדי מפתח" שההורים שלהם היו בצופים ובצבא...
אולם, לעיתים אני מודה לה על האפשרות להכיר ולאמץ ערכים רבים, ובעיקר מתן בסתר שעשתה לא מעט בחייה. וגם - האמונה התמידית כי "מחר תזרח השמש" וכי לכל משוכה יש דרך לחצותה, בהתמדה, בנחישות ובסבלנות. ברגעים קשים במיוחד, אני עוצמת עיניים וחושבת על המילים אלה המשמשות לי כנר לרגלי.
אמא לימדה אותי ללכת עם האמת שלי, ולא לוותר. לא לייפות את הדברים. לעיתים, לא קל לשרוד כך בנתיבים מסויימים, אבל "זו את ומי שיאהב אותך יקבל אותך כמו שאת". המציאות איננה מקלה יתר על המידה עם תכונות כמו כנות וישירות, אבל לפחות אני יודעת מהם שורשי החומרים מהם קורצתי , ומקבלת אותם בהבנה ובאהבה .
אנקדוטה משעשעת זכורה לי כילדה, כש"אימצתי" עבורה את גיל 38, ובמשך כמה שנים סיפרתי לכולם שזהו גילה של אמא... כשגילתה זאת, הופתעה ביקשה ממני לחדול, "כי עוד יחשבו שאני אמרתי לך להגיד את זה ". ואני, כמוה, הולכת עם "הגיל שלי" בגאווה ובראש מורם, ומקווה שגם את הקמטים כאשר יגיעו, אקבל בכבוד ובאהבה ( מקווה, לא יכולה להבטיח :-)
בראשית דרכי בעולם העיתונות ככתבת נוער (וזה היה לפני 40 (!) שנה), היתה מציידת אותי בשקית עם אסימונים, כדי שאתקשר מכל תחנה מרכזית אליה הגעתי בנסיעותי ברחבי הארץ, והיתה מוסיפה לי "דמי כיס" לרכישת בולים למישלוח מכתבים לחברי לעט ברחבי העולם, כדי שאתרגל כתיבה חופשית באנגלית, כבר מגיל צעיר.
בתובנות של היום, אינני בטוחה שזכתה לתמיכה הריגשית המלאה, בתחנות שונות של המחלה ולקראת מותה, גם לא במיצוי הנאות החיים שעוד יכלה להרשות לעצמה, אולי גם היתה בודדה משהו, למרות שהקפנו אותה באהבה. לעיתים, אני חשה צביטה חזקה בלב, אבל מאוחר. ילדים לא יכולים לספק את מה שמבוגר יכול לתת, אבל גם להיפך.
הזכרונות העיקריים הטובים ממנה נשארו בעיקר עד סוף התיכון. ולכן, אני מדמיינת, לעיתים, איך יכולנו לשבת בבית קפה או לטייל בקניון, מה שמעולם לא עשינו, אילו היתה היום עימנו, ערב יום הולדתה ה-80. על הטעם הזה של קשר בין שתי נשים בוגרות, אם ובת, ואשר לא זכינו לו, אני חשה החמצה עצומה. כי אם אדרש להשיב היום "מה אמא חשבה על"...אני לא יודעת...כי שיחות של ילדים הן אחרות, ואני את האמא של הפרטית שלי, בעצם מרגישה שלא ממש מכירה (מזוית של אשה בוגרת), וכאילו היא הולכת לי לאיבוד מעבר לתובנות הנעורים.
למרות השנים, חסר מאד הניחוח המיוחד שיש בבית של הורים. ויש געגוע כמעט קבוע עם מרק עוף ואוכל של אמא, כדורי גבינה עם קינמון, והקומפוט שאין לו תחליף...תבנית עם עוגות שמרים ש"מיישרים" בשבת בצהריים כשההורים ישנים ואחר כך "לא יודעים" מי אכל את העוגה ... עוגיות ה"פרח" עם הריבה ואלה עם הלוקום והבוטנים.
כל כך הרבה שנים. החיים עושים את שלהם. היומיום דורש את שלו. כל יום "צץ" עניין חדש להתמודד עימו ולתת עליו את הדעת במיידי, כמו בחיים האמיתיים. השנים האחרונות תובעות ממני משאבים רבים מהרגיל, ולא תמיד נותר זמן רב לחשוב על מה היה, כי העיקר הוא מה עכשיו ומה יהיה .
הייתי שמחה לראות פרופיל שלה בפייסבוק ולשלוח לה בדיחות במייל, ואולי גם SMS עם "סמיילי", שלא לדבר על טלפון - משהו פשוט כל כך שכמותו כבר נמוג בערפילי הזיכרון שלי ממנה. ללוות אותה להרצאות באוניברסיטה כשומעת חופשית, מה שהרבתה לעשות בחייה, וגם לקונצרטים ותערוכות, וללכת לים - כמו פעם...אבל הגונג צילצל מוקדם מדי. הרבה יותר מדי.
מאז הלכה שמרתי מעיל צמר כחול שלה, ולו כדי להינות לעוד שניה מהריח של אמא. השנים כמובן שפיזרו אותו. לאחרונה, מסרתי בגדים למשפחות נזקקות. בארגז הגדול הנחתי גם את המעיל הכחול, כדי שאולי ימשיך את דרכה של אמא - לעזור, אך בשקט ובצינעה. ברגע האחרון פתחתי את הארגז והוצאתי ממנו את המעיל הכחול, והשארתי אותו אצלי, קרוב ללב .
לעיתים, ובמפתיע משהו אני שומעת את האינטונציה בדיבור שלי ומזהה את זו שלה, למרות שכבר כל כך הרבה שנים אינני שומעת את קולה שלה. של אמא. משהו כמו שאריתו של חבל טבור המסרב להתנתק למרות השנים והגיל.
ברבות השנים, הים הפך עבורי למקום מיפלט מאבק היום יום. סתם כך יושבת מול הגלים , בוהה, מדברת עם עצמי, חושבת, נרגעת, חולמת וגם טוענת את עצמי באנרגיות חדשות. הים הזה שאמא שלי כל כך אהבה. רגעי הים האלה שעדשתי קלטה מוקדשים בגעגוע אין קץ ובאהבה רבה לליידי עם הכפפות הלבנות, שהתמודדה בגבורה אין קץ, ונשמה את נשימותיה האחרונות בידיים שלנו - לאמא שלי.
צילומים: חוף תל-אביב, חוף פלמחים, המרינה באשדוד, הבניאס |
