נכנסת לאוטו. מולי ,באמצע הכביש, פוסעת לה מעדנות איזו אישה זרה, מהוהה משהו. היא מסמנת לי שהיא רוצה שאקח אותה איתי. אני מסמנת לה "לא" עם הראש וליתר חיזוק עם היד והאצבע המורה (שלושה במחיר אחד). המהוהה המשונה ממשיכה ללכת באמצע הכביש ואני ממתינה שתעלה למדרכה. פתאום היא פונה אל המכונית שלי ומנסה לפתוח את הדלת שלצדי. הספקתי לנעול אותה בשניה האחרונה. היא כועסת וצועקת שהיא רוצה שאני אקח אותה. שוב, הצעתי את את המבצע של שלושה במחיר לא נחוש אחד ונסעתי. משונה.

וזה הזכיר לי סיפור מילדותי הרחוקה מאד.

נסעתי עם אבי ,זכרו לברכה, לחולון. אז, לא היה הכביש הרחב והנוח לכיוון המערב. היה כביש מלא מהמורות. דו סטרי, כשרוב הסמנים עליו כבר דהויים עד לא נראים. היה חשוך  הכביש והיה לא נעים. לא לנהוג או לנסוע בו ובוודאי שלא לעמוד לצד הדרך הצרה מאד.

בצד הדרך המבותרת והעייפה עמדה לה אישה עמוסת סלים. מבוגרת (או כך לפחות נראתה לי , בגילי הצעיר)  נופפה בידה.

אבי, שהיה איש רחב לב וראה אותה עומדת לבדה, עצר ושאל במה יוכל לעזור. הגברת לא ענתה. פתחה את הדלת האחורית של הרכב ונכנסה פנימה, בלי שהוזמנה. היא וסליה איתה.

שוב שאל אותה אבי לאן היא צריכה להגיע. היא צעקה עליו:- לפינה הבאה. תיסע כבר! והוסיפה קללה עסיסית.

 אז הוא נסע.

בפינה הבאה עצר את הרכב. "מה אתה עוצר"? היא צעקה עליו. אמרת שאת רוצה לפינה הבאה...סע כבר היא צעקה, עוד לא הגענו....לכל שאלה שנשאלה במהלך הדרך, היא ענתה בצעקות בלבד. בכל עצירה של הרכב, גם ברמזור, איימה עלינו שהיא תפתח את החלון ותצרח. היא  קללה. היה לא נעים.

וכך, מצאנו את עצמינו נתונים לחסדי אישה מבוגרת וסלים שאילצה אותנו להביא אותה עד לפתח ביתה בדרום תל אביב.