כותרות TheMarker >
    ';

    אחת שכותבת

    דברים מהמחברת האדומה-לבנה שלי,
    שמקורם ברעיונות שעלו בזמן שחיכיתי לקפה, לאוטובוס, לתור בבנק, לפגישה, לטוסט שיקפוץ מהטוסטר, למים החמים, לרעיון אחר.

    פוסטים אחרונים

    טי שירט צהובה

    0 תגובות   יום שלישי, 5/3/13, 22:10

    החולצה שלך והבוקסר שלי מסתובבים בקצב מתואם: וורו-וורום, ברר-בררם.

    מכונות הכביסה משקשקות ומטרטרות, שלי כבר לקראת סיום, לשלך עוד נותרו תשע דקות.

    כמה סימבולי.

    מתוך גוש הבדים השחור והדחוס שלך, נשקפת אליי מהחלון העגול טי-שירט צהובה.

    "Bonada's Gueshouse". כך כתוב עליה, אני יודע מבלי להסתכל. שגיאת הכתיב במקור,

    אחת מני רבות.

    קצף מכסה את החלון שלך, הטי-שירט הצהובה נסחפת במערבולת ונעלמת.

    המכונה שלי משמיעה צליל סיום חד ומשתתקת.

    זהו, עכשיו נקי.

     

     

    "אם הייתי יודע שככה תהיי כשנחזור לארץ, לא הייתי מתחיל את זה בכלל", חשבתי.

    "אם הייתי יודעת שפתאום תהפוך להיות כזה כבר ומעיק, לא הייתי נותנת לזה צ'אנס",

    אני יודע שאת חשבת.

    אבל עמוק בפנים, מתחת לשכבות של ציניות ואז כאב ואז עוד ציניות, את יודעת טוב כמוני

    שזה היה חייב לקרות בדיוק כפי שקרה – המבטים שלנו בנמל התעופה,

    המונית שחלקנו לגסטהאוס, הדייט הלא רשמי בלילה הראשון, הדייט הרשמי בבוקר של אותו לילה.

    וגם – הריבים, הקנאה הילדותית, התחרותיות המטומטמת, הכל.

    כי הכל קשור לדינמיקה הזו שלך ושלי, הכל כך מיוחדת, שיש לה את רגעי הדבש ואת רגעי

    העוקץ וגם סתם רגעים, שהם לא זה ולא זה, שהם פשוט מנוחה, ממי שאנחנו.

    אז הייתי נתקל בך בכוונה בעלייה למטוס, גם אם הייתי יודע לאן זה יגיע. שוב ושוב ושוב.

     

     

    "דירת סטודיו, משופצת, נוף מדהים, במיקום מרכזי", ענת סימנה עוד מודעה.

    "מחולקת, החליפו צנרת רקובה לפני עשר שנים, פונה לבית העלמין, כמה עשן אוטובוסים שתרצי",

     קראתי לעברה מעל לכיור, בעודי מצחצח שיניים.

    "למה אתה חייב להיות כזה שלילי? תראה את זאת – "שקטה ונעימה, ביתית וחמימה, עקב

    התרחבות המשפחה".

    "את בטוחה שאת בדף הנכון? זה נשמע כמו פודלית, לא דירה".

    "אוף איתך, אתה רוצה לבוא לעזור או רק לפסול? אולי אתה פוסל כי לא בא לך באמת לעבור

    לגור יחד? נח לך אצל ההורים שלך!"

    ירקתי את שארית משחת השיניים לתוך הכיור.

    "אני באמת רוצה לגור איתך, זה לא קשור, כמה פעמים אני צריך להסביר לך את זה?"

    המון.

    פעם אחת כשנחתום על חוזה לדירת דירת סטודיו, משופצת, נוף מדהים, במיקום מרכזי.

    פעם שנייה באמצע הרחוב, במפגש בין סירקין לביאליק, כשאבא שלך ואחיך יעמדו עם

    הספה בגשם המטפטף ואחיך יאמר - "אולי נחכה רגע?" ואבא שלך יענה לו במהירות –

    "מה לחכות? יאללה, נעלה את הספה ואחר כך את הטלוויזיה".

    פעם שלישית בחנוכת הבית שלנו, כשמיקי תספר לך שגם היא ויריב עומדים לגור יחד והם

    הרי רק התחילו לצאת, הוא לא חיכה, היריב הזה, הוא היה בטוח.

     

     

    זאת לא הייתה פרידה שבאה בעקבות ריב מטורף – לא היו צלחות מתעופפות, גם לא השלכת

    בגדים מהמרפסת ואפילו לא צעקות. זאת גם לא הייתה פרידה מעליבה, כמו פתק על המקרר

    או אס.אם.אס.

    סתם, פרידה עצובה של שני אנשים שפעם היו הורגים אחד בשביל השנייה ועכשיו הם אפילו

    לא קמים רבע שעה קודם בבוקר כדי להדליק בשבילו את הדוד או כדי להכין לה

    חביתה כמו שהיא אוהבת, רק עם הלבן.

    זה לא בא בבום, זה התחיל בפרטים הקטנים, בטפטופים – בהוראות הקצרות, הלקוניות,

    ליד השולחן – "ענת, המלח", "איתי, הסלט". בלילות שבהם אחד מהם היה הולך לישון

    בזמן שהשני התעכב – הוא ליד המחשב, היא עם הטלפון. "אני כבר מגיע",

    הייתי צועק לה מחדר המחשב ונכנס לפייסבוק, לראות מי אונליין, או לאתר של אי אס פי אן,

    להתעדכן במשחק האחרון. "אני תיכף באה", היא הייתה משגרת מהסלון וממשיכה ללהג

    עם טלי או שירה או מיקי.

    חילקנו בינינו הכל: אני לקחתי את הטוסטר ("אני אוהבת ארוחות בוקר מושקעות, רק אתה

    מסוגל לאכול פרוסה עם ריבה ולהתחיל ככה את היום. שתדע לך – בנאדם שלא יודע לפנק

    את עצמו, לא יכול לפנק אחרים"), הטלוויזיה ("תהנה מהג'אנק הזה, איתי. מתישהו תבין

    שהדברים המעניינים באמת קורים בחוץ, לא בקופסא הזאת") וכוננית הספרים

    ("וגם לא בדפים האלה. באמת, איתי, תחיה קצת!"). היא קיבלה את הפטיפון שקנינו ביחד

    בשוק הפשפשים, הצלחות המכוערות שאמא שלה הביאה לנו בכל פעם שבאה לבקר והסירים.

    החלטנו על משמורת משותפת על החתולים ואת החברים חילקנו לפי הכלל שכל אחד חוזר

    לחברים שהיו לו לפני שהכרנו. ענת הקשתה – "ומה עם הזוגות?"

    "את תישארי בקשר עם הבנות ואני עם הבנים", אמרתי ובאותו הרגע נפל לי האסימון

    שהאדם שאיתו התחלת לצאת לעולם לא יהיה אותו אדם שנפרדת ממנו.

     

     

    החולצה שלך והבוקסר שלי מסתובבים בקצב מתואם: וורו-וורום, ברר-בררם.

    כשמכונות הכביסה יחדלו מהזמזום המתמשך שלהן וקצף יכסה את שני החלונות,

    אני אהנהן עם הראש ואאחל לך בהצלחה, או ערב טוב, או משהו אחר, סתמי ובלתי אישי.

    לא ראיתי אותך מאז שאבא שלך ואחיך באו להעביר חזרה הביתה את הספה ואת הטלוויזיה ואותך.

    אני ארים איזה גרב אדום שנפל לך, רק כדי ליצור חצי הזדמנות לחצי שנייה נוספת ואז אלך.

    ורק הטי שירט הצהובה שלך מהודו תמשיך להסתובב לי במחשבות.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      איילת קליין
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין